ביום הזיכרון הזה, דמותה של עמית מן ז"ל, הפרמדיקית האמיצה מקיבוץ בארי, נחקקת בזיכרון הלאומי כסמל לעוצמה, נתינה וגבורה עילאית. בריאיון מרגש לטל מאיר הבוקר (שלישי), שיתפה אחותה, רות כהן, סיפרה על השעות האחרונות של עמית ועל האדם המיוחד שהייתה.
2+עבור אחיותיה, עמית תמיד הייתה האחות הקטנה, "זאת שצריך להניע אותה, לעזור עם הסלטים", מספרת רות בחיוך מהול בעצב. "היינו רבות מי תגדל אותה, מי תטפל בה, מי תאכיל אותה". אך בבוקר השבעה באוקטובר, ה"תינוקת" של המשפחה הפכה לגיבורה של מדינה שלמה.
למרות שהיו לה הזדמנויות רבות להימלט – לחזור לביתה בנתיבות עם בן זוגה או להישאר בדירתה שבמזל לא נפרצה על ידי מחבלים, עמית בחרה אחרת. "עמית לא חשבה פעמיים", שיחזרה רות. "ברגע שהם הבינו שיש פצועים, היא מיד יצאה לטפל בהם".
2+מהתיעודים שהגיעו למשפחה עולה כי בין השעה שבע בבוקר, עמית התקשרה למד"א שש פעמים. "היא רק מבקשת שיבואו לעזור לפצועים. זה מה שהיא מבקשת, לא שיצילו אותה. רק שיעזרו לפצועים, שיפנו אותם". פצוע ששרד את המרפאה סיפר למשפחה כיצד עמית תמכה בו והרגיעה אותו מעבר לטיפול הרפואי, בשדה הקרב שהתהווה בתוך המרפאה.
עמית, שהייתה רק בת 22 בנופלה, בנתה את עצמה כעילוי בתחום הרפואה מאז שאביה נפטר כשהייתה בת 14. היא הפכה למדריכה הראשית הצעירה ביותר לפרמדיקים, ובכל מקום אליו הגיעה, מהגן ועד למד"א – השקיעה את המקסימום.
2+לצד המדים והסטטוסקופ, עמית הייתה נפש של אמנית. "השירה הייתה עבורה מרפא", מספרת רות. "היא הייתה נכנסת לחדר ושרה ושרה". בצירוף מקרים מצמרר, רות נזכרה כיצד מדי שנה עמדה עמית על הבמות בנתיבות בערבי יום הזיכרון: "עמית כל שנה הייתה עומדת על הבמה בערב 'שירי לוחמים', שרה שירים לזכרם של אלו שנפלו. אתמול ישבנו בטקס ועדיין לא מעכלים שהיא חלק מאותם נופלים".
הקשר האחרון עם המשפחה היה בשעה שתיים בצהריים, כשנחתה ההבנה שהתחמושת של כיתת הכוננות אוזלת והמחבלים מתקרבים. בהודעה אחרונה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית כתבה עמית: "אם יקרה לי משהו, מבקשת שנהיה חזקים".
