האירועים של שנת 2023 בישראל אינם עוד ויכוח פוליטי שגרתי, ואסור להתייחס אליהם ככאלה. זו הייתה תקופה שבה מחאה ציבורית לגיטימית, חשובה ככל שתהיה בחברה דמוקרטית, התערבבה עם שיח של סרבנות, איום בפגיעה בכשירות הצבא, ורטוריקה של "מרי אזרחי" שנדמתה לעיתים קרובות יותר לסמי-אנרכיה מאשר למחאה לגיטימית. המחיר של התקופה הזו לא היה תיאורטי: היא תרמה, לכל הפחות, לתחושת חולשה פנימית ולדימוי של חברה ישראלית מפורקת בעיני אויביה.
הקרע הפנימי הפך לנשק בידי אויבי ישראל
כבר כתבתי והצגתי במחקר את הקשר שבין ההתפתחויות הפנימיות באותה שנה לבין הפגיעה בתחושת הביטחון הלאומי. אין הכוונה לטעון כי מחאה אזרחית היא האחראית הבלעדית לאסון 7 באוקטובר, או להסיר אחריות מאחרים שנכשלו במילוי תפקידם. האחריות למתקפת חמאס מוטלת בראש ובראשונה על חמאס ועל מנהיגיו, ובפרט על יחיא סינוואר. אולם אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שאויבינו עקבו אחר המתרחש בישראל, פירשו את הקרעים בחברה כסימן לחולשה, וניסו לנצל אותם.
אך אולי הדבר החמור יותר באותם ימים לא היה רק עצם הקריאות לסרבנות או האיום המכובס בהפסקת התנדבות. הוא היה מעורבותם של קצינים בכירים לשעבר, מהבכירים ביותר, אנשי מערכת ביטחון בעלי יוקרה ציבורית, בראש מה שכונה "מרי אזרחי בלתי אלים". דווקא מי שהכירו את משמעותה של שרשרת פיקוד, את חשיבות המשמעת ואת המחיר של ערעור אמון הציבור בצבא, בחרו במונחים ובמעשים שחצו גבולות מסוכנים.
מי שמבקש להיות שומר סף חייב גם לנהוג באחריות
יש כאן סתירה שקשה להתעלם ממנה. אותם אנשים שמבקשים להציג את עצמם כמגיני הדמוקרטיה וכשומרי הסף של המדינה, מתקשים להבין מדוע רבים בציבור איבדו בהם אמון, ולעיתים אף חשים כלפיהם כעס עמוק. אבל אמון ציבורי אינו זכות טבעית הנלווית לדרגות עבר. הוא נבנה בהתנהגות, באחריות ובנכונות לראות גם את מי שחושב אחרת. מי שמוביל שיח שמציב את המדינה על סף שיתוק, ואז מופתע מתגובת הנגד הציבורית, מפספס את חומרת מעשיו.
הדיון המחודש סביב האלוף במילואים יאיר גולן ממחיש את המתח הזה היטב. אין צורך להכחיש את העובדות הטובות: גולן היה קצין מרשים, מפקד מוערך ואדם שרבים מפקודיו מתארים כמקור השראה. ב-7 באוקטובר הוא הגיע לדרום וסייע בחילוץ אזרחים מאזורי סכנה. מדובר במעשה ראוי להערכה. גם מי שמבקר אותו בחריפות בזירה הציבורית אינו צריך למחוק או לגמד את תרומתו באותו יום נורא. אבל הוא היה אחד מיני רבים שם. רק שהוא בניגוד לאחרים זכה לחיבוק תקשורתי מוכר. האחרים פחות.
יהיו מעשיך אשר יהיו, הם לא מעניקים לך גרם של לגיטימציה בהתנהלות אזרחית מופקרת. מפקדים מצטיינים יכולים לנהוג בחוסר אחריות כשהם פושטים מדים ונכנסים לזירה הציבורית. אך אדם בעל השפעה, בעל עבר צבאי מפואר ומעמד ציבורי, נדרש לאחריות מוגברת. וגולן לא רק שלא הבין, אלא התמיד באמירות חריפות וקיצוניות, הכללות פוגעניות כלפי קבוצות בחברה, וניסוחים שעלולים לשמש חומר גלם למסעות דה-לגיטימציה נגד ישראל בעולם – זו אינה "עוד דעה" של גנרל אוונגארדי. כאשר הם נאמרים מפיו של אלוף במילואים וסגן רמטכ"ל לשעבר, הם מקבלים משקל אחר לחלוטין.
עבר מפואר במדים אינו רישיון לכל התנהגות
בעידן שבו סרטי גיבורים הפכו למטבע תרבותי, חוזר המשפט המוכר: "עם עוצמה גדולה מגיעה אחריות גדולה". זה נכון לא רק לדמויות בדיוניות. דרגות, עבר פיקודי, יוקרה ומעמד מעניקים כוח. כוח להשפיע על השיח, לעצב תודעה, להצית רגשות ולפעמים גם להסלים מציאות. ולכן הם מחייבים זהירות, ריסון ואחריות – במיוחד בשעת משבר לאומי. וככל שהזמן יעבור, והאבק ישקע, יבין עם ישראל כמה חמור מה שקרה כאן במחול הסרבנות הזה.
ליקוי מאורות: מחאת השמאל עובדת לפי מסמך ההנחיות של סינוואר
וכעת, כאשר מתנהל מחול "מה יפית" של חבריו ופקודיו של גולן, לכם אני אומר: נאמנות אמיתית אינה מחיאות כפיים אוטומטיות לכל גחמה שמפקדכם המהולל מוציא. חבר אמיתי יודע לומר לחברו, ברגע שבו הוא מגזים: עד כאן. איננו מדברים כך. איננו פועלים כך. עבר מפואר במדים אינו רישיון להתנהלות מזלזלת או דוחה בבגדים אזרחיים. ראו כדוגמה לכך את האלוף ג'רי יצחק.
אפשר, ואף ראוי, להכיר במעשיו של יאיר גולן ב-7 באוקטובר. ובאותה נשימה, לדרוש ממנו אחריות על חלקו בשיח המסוכן של 2023. אבל הוא… לא מתנצל ולא מתבלבל.
מחקר: חמאס ראה בסרבנות של המחאה כתחילת הסוף של מדינת ישראל
מדינה שמבקשת להשתקם זקוקה לא רק לגיבורים בשדה הקרב, אלא גם למבוגרים אחראים במרחב הציבורי. יכול גולן לתבוע את כל מי שהוא רוצה, אך בסוף, כשהוא מסתכל בראי, הוא חייב לדעת שיש מחיר להובלת מרי אזרחי בחסות דרגות צבאיות, ואל תצפה שיהללו את מעשיך בשדה, כשברחוב אתה מתנהג כמו אחרון האנרכיסטים.
