"היום שאחריי…
אני מקווה שאת הדפים האלה אני אצטרך לשרוף בסוף המלחמה ולא יהיה בהם שימוש אבל אם כן אז לפחות שיהיה בהם שימוש טוב. אם קראתם את זה כנראה שהגרוע מכל קרה אבל תדעו באמת בלב שלם, אני גאה בה שעשיתי ולא מתחרט לרגע וחושב שזו זכות גדולה להמשיך את דרך אבותינו בארץ ישראל ולהילחם עבור האדמה הזאת ולנקום את דם אחינו היהודים שנשחטו על היותם יהודים.
אל תשקעו בעצב על מה שקרה כי אני במקום טוב יותר, ממשיך לשמור עליכם מלמעלה איפה שאין סכנה ואני יכול להגן עליכם טוב יותר.
יש לי בקשה מכל הקרובים שלי, משפחה, חברים וכל עם ישראל – תהיו טובים אחד לשני, תאהבו יותר, תהיו יותר חברים, תהיו יותר סבלניים. תהיו אנשים יותר טובים כלפיכם וכלפי הסביבה, יכול להיות שכל האסון הזה לא היה קורה אם לא הפילוג ומה שקרה לנו בעם, הרי על שנאת חינם חרב בית המקדש וכל עולמנו והוגלנו ל-2000 שנים ארוכות בגלות ועד שחזרנו לאדמתנו הגיע שוב שנאת החינם ואיתה האסון הכבד הזה שחווינו. תמשיכו את החיים גם אם אני לא בינכם, אני עדיין איתכם ועדיין רואה אתכם ונמצא איתכם בכל מקום, גם באירועים שיהיו פה לכולם בעז"ה אני יהיה שם אני מבטיח.
תחייכו, תצחקו, תאהבו ותנצלו כל רגע בחיים כי חיים פעם אחת וזה לא קלישאה זה האמת האמיתית. אם כבר למות אז בעד ארץ ישראל זה הזכות והמצווה הכי גדולה שבן אדם יכול ועוד יהודי יכול לרכוש לעצמו הרי אומרים "מי שהציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם שלם" אז אני הלכתי להציל ולשמור על כל עם ישראל ועל האדמה הזאת שאני כלכך אוהב. נפרד מכם אבל לא לתמיד רק לעולם החומרי הזה שהוא ממילא הבל הבלים עם כמה אבסורדי שאני אומר את זה. עוד כמה רגעים ובלי לשים לב אתם כבר איתי פה ונצחק על כל מה שקרה ומבטיח לכם סיפורים שיהיו לכם הזויים גם בעולם הבא".
המכתב האחרון של סמ"ר תובל יעקב צנעני ז"ל
סמ"ר נווה יאיר אסולין, לוחם בגדוד שמשון (92), חטיבת כפיר, מכרמית, בנם של אושרית ושלמה. נולד ביום כ"ח בשבט תשס"ג בבאר שבע. אח קטן לספיר, אח גדול ליהב. נפל בקרב ביום י' בחשוון תשפ"ה (11.11.2024). בן עשרים ואחת בנופלו.
