"אנחנו עם ישראל, אנחנו חזקים. אנחנו מחכים כבר להיכנס לעזה, להחזיר את החטופים, להילחם. בעזרת השם ננצח", אלו היו מילותיו האחרונות של סרן לירון שניר ז"ל, בראיון לכרמלה מנשה, רגע לפני הכניסה לרצועה. לירון, קצין בסיירת גולני, נפל בקרב. באותה מלחמה נפל גם סמל רועי פרי ז"ל, לוחם בגדוד 13 של גולני. שניהם הותירו אחריהם אחים תאומים – איתי ואלון – שנשארו להתמודד עם חלל שאי אפשר להסביר במילים.
3+ללמוד את החיים מאפס
עבור אלון, אחיו התאום של לירון, האובדן הוא פיזי ממש. "לחיות בלי אח תאום זה משהו שאי אפשר להסביר במילים. זה קשר מיוחד ונדיר", הוא מספר. "אתה מרגיש בן אדם אחד, ופתאום התאום נהרג ואתה נשאר חצי בן אדם, חצי לב. צריך ללמוד להתחיל הכל מאפס". איתי, אחיו של רועי, מוסיף: "תמיד הייתי עונה שאני לא יודע איך זה שאין לך אח תאום. מאז שהוא נפטר, אני לומד את החיים האלה מחדש. אני מרגיש שמשהו ממני הלך איתו".
רועי פרי: "לחייך אל הקושי"
סמל רועי פרי ז"ל שירת כקלע בגדוד 13. בשבעה באוקטובר הוצב במוצב "פגה" סמוך לבארי. כשעשרות מחבלים פשטו על המוצב, רועי לא היסס. כשמפקדו, דקל ז"ל, ביקש מתנדב שיצא איתו להגן על השאר, רועי התנדב מיד. השניים נשארו ללא חיפוי וספגו את האש בזמן שחבריהם נכנסו למיגונית. הם נפלו יחד בקרב.
3+איתי נזכר ברועי כמי ש"מחייך אל הקושי". "הוא תמיד היה מחייך, בכל סיטואציה. חברים שלו מספרים שגם כשתיזזו אותם, רק רועי היה מחייך". זה גם המשפט שבחרה המשפחה להנציח. בשיחתו האחרונה עם בת זוגו, נויאל, שכתבה לו בדאגה "תשמור לי עליך", ענה לה רועי ברוגע: "אהבת חיי, אנחנו במקלט הכל בסדר. יש טילים, אין לך מה להילחץ". את יום הולדתם ה-28 חגגו איתי ורועי ימים ספורים לפני האסון, בארוחה משפחתית שהפכה לפרידה האחרונה.
לירון שניר: "להיות טוב – זו השאיפה"
סרן לירון שניר ז"ל ראה בכניסה לעזה זכות וחובה. אלון, אחיו, מספר כי חש שמשהו עומד לקרות: "באחת ההודעות האחרונות כתבתי לו 'תשמור על עצמך', והוא רק ענה: 'נעשה מה שצריך'". רבע שעה לפני הכניסה לרצועה, כתב לירון מכתב שהפך לצוואה לעם ישראל: "צריך לזכור להיות בגדלות, לאהוב את החיים ותמיד להוסיף טוב לעולם… להיות טוב זו השאיפה – טוב לכל. וזה לא עולה לנו כלום".
3+ביום השלישי ללחימה בשכונת זייתון, נפגע לירון מצרור מחבלים. גם ברגעיו האחרונים, דאג לאחרים. "הדבר הראשון שלירון אמר לחיילים שלו כשהוא נפגע היה: 'מישהו נפצע? מישהו נפגע?'", מספר אלון. לירון שילב בחייו צבא ותורה, והיה ידוע ברגישותו לחייליו; באחד המקרים, כשחייל איחר למסדר כי לא היה לו שעון, נסע לירון במיוחד ביום שישי לקנות לו שעון איכותי והעניק לו אותו בעילום שם כדי שלא יובך.
הדפיקה בדלת והחיים שאחרי
אלון ואיתי משחזרים את הרגע שבו עולמם חרב – הדפיקה בדלת בשעות הלילה, שלושת הקצינים עם הנוסח הקבוע. "אבא שלי חיכה לדפיקה, הוא ידע שזה יגיע", אומר אלון. איתי נזכר ב"טלפתיה" של התאומים, במשחק המילים המשותף שלהם שבו היו אומרים את אותה מילה בדיוק באותו הזמן.
3+היום, שני האחים התאומים עוברים את האובדן יחד, דרך עמותות כמו "משפחה אחת" ו"יד לבנים". "השכול של תאומים הוא לא שכול רגיל", אומר איתי. "איבדנו בן אדם שהוא גם אח, גם חבר טוב וגם היה איתנו בבטן. היינו רוצים שתהיה יותר התייחסות מהמדינה לשכול המיוחד הזה".
המסר שלהם לעם ישראל, בשמם של רועי ולירון, הוא אחד: "להיות אנשים טובים, לשים לב לחלשים ולשקופים. לא משנה אם אתה ימין או שמאל, דתי או חילוני – רק יחד נוכל באמת לנצח". איתי ואלון לא בחרו להיות אחים שכולים, אבל הם בוחרים בכל יום להמשיך יחד, לזכור ולספר, כשקולו של לירון עוד מהדהד ברקע: "עם ישראל חזק".
