בעולם שלפני המלחמה, עתידו של יקותיאל יהודה הלברשטאם נראה ורוד ומבטיח. הוא נולד ב-1905 למשפחה חסידית מיוחסת, נין לרבי חיים מצאנז, וכבר בגיל 21 מונה לרבה של חסידות צאנז-קלויזנבורג. אלפי חסידים שתו בצמא את דבריו, והוא סומן כאחד המנהיגים המבטיחים של יהדות אירופה. אך אז הגיעו הנאצים, ובבת אחת נחרב עולמו.
1+שבעה מדורי גיהינום ו"כוס התרעלה"
הטרגדיה האישית של הרבי הייתה בלתי נתפסת. הנאצים לקחו ממנו את אשתו, את 11 ילדיו, את אמו ואת אחיותיו – כולם נרצחו במחנות ההשמדה באושוויץ. הרבי עצמו נשלח למחנות עבודה. "הוא חווה על עצמו שבעה מדורי גיהינום", מספר אזרד. "הוא שתה מכוס התרעלה עד תומה, אבל כל זה לא הצליח לשבור את רוחו".
בתוך הגיהינום של המחנות, הפך הרבי לדמות של אור. הוא היה "עמוד האש" בראש המחנה, מעודד את האסירים השבורים סביבו, שומר על צלם אנוש במקום שבו הנאצים ניסו למחוק כל זכר לאנושיות.
"תנו לי את חפירה וג'יפ"
רגע השחרור על ידי הצבא האמריקאי היה עבור רבים רגע של התפרקות, אך עבור הרבי מקלוז'נבורג זו הייתה תחילתה של משימת חיים חדשה. בעוד אחרים חיפשו אוכל או נקמה, לרבי הייתה בקשה אחת בלתי צפויה מהגנרל האמריקאי: "תיתן לי בבקשה את חפירה וג'יפ".
כשנשאל לפשר הבקשה, השיב הרבי: "השתתפתי בצעדת המוות. הרבה מאוד מאחיי נרצחו בדרך. אני רוצה לחזור ולקבור אותם כיאה ליהודי". במעשה של חסד של אמת, הוא חזר לאורך כל מסלול הצעדה, איתר את הגופות המוטלות בצידי הדרכים והביא אותן לקבורה יהודית.
האבא של 87 היתומות
לאחר המלחמה, החל הרבי לאסוף את הניצולים השבורים במחנות העקורים. הוא הקים מוסדות חינוך, קהילות ומערכות אוכל כשר, אך מעל הכל – הוא העניק להם לב של אבא.
1+אחד הסיפורים המרגשים ביותר התרחש בערב יום כיפור. נערה צעירה, ששרדה את התופת לבדה, ניגשה אל הרבי בדמעות: "המנהג ביום הכיפורים זה שאב יברך את בתו, ולי אין אבא". הרבי לא היסס לרגע. הוא הביט בה ואמר: "בתי, אני אביך". הוא בירך אותה בברכה חמה ועמוקה שזעזעה את נפשה. השמועה פשטה במחנה כמו אש בשדה קוצים, ותוך דקות ספורות עמדו בתור ליד דלתו 87 בנות יתומות, שביקשו לקבל את ברכת האב שאיבדו.
הגעגוע המפתיע לצעדת המוות
בשנותיו האחרונות בארץ, לאחר שהקים את קריית צאנז ואת בית החולים "לניאדו" בנתניה, נשאל הרבי שאלה שהדהימה את תלמידיו: "האם יש תקופה בחיים שאתה מתגעגע אליה?".
השומעים ציפו שידבר על ילדותו בבית אביו או על ימיו כרב צעיר ומכובד, אך הרבי הפתיע: "אני מתגעגע לאירוע אחד בשואה". כשראו את התדהמה על פני השומעים, הסביר:
"בצעדת המוות, לפני שיצאנו, גילחו אותנו. את השערות, את הזקן, את הפאות. כשעמדנו ביחד קבוצה של יהודים, לא היה ניתן להבדיל מי אדמו"ר ומי חסיד, מי ליטאי ומי דתי, מי מתבולל. היינו כולנו אחים… החיבוק שהרגשתי מהיהודי שהיה לצדי, החום האמיתי, החיבוק הטהור בלי שום פניות – זה חיבוק שלא הרגשתי מאז, ולחיבוק הזה אני מתגעגע".
