בגיל 97, כשהיא מוקפת בעשרות נכדים ונינים, הניה פרידמן היא עדות חיה לניצחון הרוח היהודית. מהשקט שהופר בילדותה, דרך רגעי האימה במחנה ההשמדה אושוויץ ועד להקמת בית ומשפחה לתפארת בארץ ישראל, הניה נושאת בעיניה הירוקות את זיכרון העבר ואת תקוות העתיד, סיפור של עם שלם.
השקט בחייה של הניה הופר בסוף שנת 1942, כשהייתה רק בת 12. חייה השלווים נגדעו באחת כאשר כוחות הונגריים פרצו לבית משפחתה. ביום האחרון של חג הפסח, חג החירות, נאלצה המשפחה לעזוב את ביתה למסע אל הלא נודע, שהסתיים לאחר יותר משנה של נדודים ושישה שבועות בגטו, בדחיסה אכזרית אל קרון בהמות בדרך לאושוויץ.
עם הגעתה למחנה, הופרדה הניה מאמה ומאחותה שנשלחו אל מותן במשרפות. במהלך הסלקציה הגורלית, פגשה בד"ר יוזף מנגלה, "מלאך המוות", שקבע מי לחיים ומי למוות. מתוך קבוצה של שלושים בנות, בחר מנגלה בהניה ובעט באכזריות בבטנה. באופן מצמרר, דווקא מאותה פציעה קשה החל מסע ניצחונה.
מסע ההישרדות של הניה המשיך דרך תלאות ומחלות. היא פגשה בגרמנייה שהצילה אותה, ובהמשך הועברה לעבודת כפייה במפעל. כששבה לבית הוריה בתום המלחמה, גילתה חורבן מוחלט. הגרמנים בזזו את כל רכוש המשפחה, אך בתוך ערימות האשפה היא מצאה אוצר יקר מפז: תמונות משפחתה.
ב-6 בפברואר 1949, הגיעה הניה לארץ הקודש. כאן פגשה את מנחם, ניצול שואה בעצמו, ויחד הם בנו בית מאפס. הניה בחרה בחיים; היא הפכה לאם, גידלה ילדים, נכדים ונינים, והקימה עולם שלם מתוך החורבן. סיפורה של הניה פרידמן אינו רק סיפור הישרדות – הוא סיפור הניצחון של העם היהודי.
