הכרזתו של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ על הפסקת אש בת שבועיים מול איראן, בעקבות תיווך פקיסטני והתניה לפתיחת מצרי הורמוז, מסמנת צומת דרכים קריטי בתולדות המזרח התיכון. בעוד הממשל האמריקני, בגיבוי שר המלחמה פיט הגסת', מגדיר את המצב כ"ניצחון היסטורי", עלינו לבחון את המציאות בעיניים פקוחות, האם מדובר במינוף של עוצמה צבאית להסדר קבע, או שמא במתן "חמצן" למשטר שהוכח היסטורית כמי שאינו ראוי לאמון?
3+מאזן הכוחות הנוכחי וייצור עוצמה צבאית חסרת תקדים אינם נובעים מחולשה, אלא הם תוצר ישיר של מערכה צבאית אגרסיבית ומדויקת. ישראל וארה"ב השיגו יעדים שנחשבו בעבר לדמיוניים: ריסוק תשתיות, פגיעה אנושה בתוכנית הגרעין, במערך הצנטריפוגות ובתעשיית הטילים. עריפת הראשים וחיסול צמרת הפיקוד והשליטה של המשטר האיראני הובילו לשיתוק אסטרטגי, לצד השמדה כמעט מלאה של הצי האיראני ונטרול חיל האוויר שלו.
המצור הכלכלי והפגיעה האנושה במתקני נפט ופטרוכימיה הביאו את הכלכלה האיראנית אל פי התהום, ושר המלחמה הגסת' צדק בקביעתו כי מרכיבי המפתח של הצבא האיראני הושמדו בזמן שיא. המסקנה ברורה: איראן הגיעה לשולחן המו"מ מתוך נקודת שבירה, לא מתוך רצון טוב. ההזדמנות הנוכחית מאפשרת לגיטימציה מדינית ומיצוי הישגים, כאשר ישראל, בהנהגת ראש הממשלה נתניהו, פועלת בתיאום מלא עם וושינגטון כהפוגה טקטית.
3+התמיכה בהפסקת האש מאפשרת לישראל שימור לגיטימציה בינלאומית והוכחה כי היא מעדיפה פתרון מדיני, אך רק מעמדת כוח. הדבר מאפשר מיקוד בזירות משניות, כמו המשך הכתישה של חיזבאללה בלבנון ללא הסחות דעת ישירות מאיראן, ובחינת כוונות דרך הצבת אולטימטום ברור לאכיפת פירוק היכולות. עם זאת, קיים סיכון של "מלכודת דבש", שכן ההיסטוריה מלמדת כי המשטר האיראני מתמחה בשימוש במו"מ ככלי להישרדות.
למרות המכות הקשות, מנגנוני השליטה של האייתוללות עדיין פעילים, ואמינותם אפסית שכן איראן מעולם לא עמדה בהסכמים ללא אכיפה צבאית מאיימת. הניסיון האיראני להפוך את פתיחת המצרים למנגנון הכנסות הוא סכנה אסטרטגית; הזרמת מיליארדים לקופת המשטר כעת תהיה בבחינת החייאת האויב ברגע מותו. קיים חשש של "ניצחון צבאי וכשל מדיני", אם המו"מ יסתיים בהקלות ללא פירוק פיזי, מה שיאפשר להם לשקם את צבאם.
3+כדי שההישג הצבאי לא יהפוך להחמצה, על הקבינט לעמוד על ארבעה עקרונות ברזל: ערבויות בכתב לחזרה ללחימה במקרה של גרירת רגליים איראנית; מניעת התעצמות כלכלית והתנגדות לכל הסדר המעניק לאיראן שליטה בנתיבי שיט; דרישה לפירוק בפועל של מערכי הטילים והוצאת חומרי הגרעין משטחה; וניתוק ה"פרוקסי" תוך התניה של כל הסכם בניתוק מוחלט מחיזבאללה ומהמיליציות האזוריות, עם דגש על הזירה הלבנונית.
לסיכום, אנו נמצאים ברגע של הזדמנות גדולה המלווה בסיכון קיומי. איראן מוחלשת מאוד, אך היא חיה. הפסקת האש היא כלי מדיני לגיטימי, בתנאי שהיא משמשת כגרדום ליכולות האיראניות ולא כחבל הצלה למשטר. הצלחת המהלך תימדד בדבר אחד בלבד: האם בסוף המו"מ איראן תהיה מפורקת מנשקה, או שתהיה משטר לגיטימי ועשיר יותר. ישראל צריכה לתמוך בהפוגה כחלק מהתחייבותה לארה"ב, אך להחזיק אצבע על ההדק.
