לפני חמש שנים, אם מישהו היה לוחש לנו באוזן שזה הולך להיות הלו"ז שלנו – תקיפות משולבות עם ארה"ב בלב טהראן, טילים בלתי פוסקים מלבנון כעניין שבשגרה, וילדים שמתעוררים לצלילי יירוטים כאילו היו ציוץ ציפורים – היינו קורסים מרוב פחד. היינו אומרים שזה תסריט בלהות, שמדינת ישראל לא תוכל לעמוד בזה.
5+והנה, אנחנו כאן. כבר ארבעה שבועות בתוך המערכה הישירה מול איראן, וכמעט שלוש שנים מאז אותו בוקר נורא של השבעה באוקטובר ששינה את חיינו לנצח. והדבר הכי מדהים, והכי מפחיד כאחד, הוא המהירות שבה התרגלנו.
אנחנו נכנסים לממ"ד עם הנייד ביד, בודקים אם יש לימודים מחר, ותוך כדי שומעים את ה"בום" שמרעיד את החלונות וממשיכים בשיחה. נהיינו משועבדים לחדשות, הלב שלנו פועם לפי קצב ה"פוש" בטלפון, אבל החושים? הם קהו. אנחנו כבר לא "מתרגשים" מטילים. אנחנו "מתפעלים" את האירוע. הפכנו למנהלי אירועים של הישרדות.
5+אבל כשיושבים רגע בשקט, בין אזעקה לאזעקה, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: איך בן אדם לומד לחיות בתוך מציאות הזויה כזו? איך מתרגלים לחוסר ודאות מוחלט, לפיגועים ולמלחמה שלא נגמרת?
המנגנון הזה, שמאפשר לנו לשרוד את המלחמה הזאת, הוא אותו מנגנון שמחזיק אותנו כבר אלפיים שנה. אנחנו פשוט מומחים בלהתרגל לגלות.
5+תחשבו על זה: אנחנו בגלות כל כך הרבה זמן, עד ששכחנו שזה לא המצב הטבעי שלנו. התרגלנו לחיות "ליד" החיים האמיתיים. התרגלנו לחיים הנרדפים, להתפלל על גאולה רק מהסידור כאילו מדובר בטקסט פואטי ולא בצורך קריטי שחייבים אותו כאן ומיד.
אנחנו כמו הילד שנולד לתוך המציאות של השנים האחרונות. עבורו, עולם בלי מלחמה הוא סיפור אגדה. הוא לא מכיר מציאות שבה השמיים הם רק מקור לגשם, לציפורים או מטוסים, אלא הוא מכיר גם מטר של טילים וכטב״מים. ככה אנחנו – התרגלנו לחושך של הגלות עד שהפסקנו להאמין שיכול להיות פה מציאות אחרת, שלמה, בלי פחד ובלי דמעות.
5+דווקא עכשיו, כשאנחנו בתוך חודש ניסן, חודש הגאולה, המציאות המטורפת הזו באה לטלטל אותנו. ניסן הוא הזמן שבו הקדוש ברוך הוא מזכיר לנו שאסור לנו להיות "בסדר" עם המצב.
"בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל": למה דווקא עכשיו? כי בניסן הטבע מתעורר, וגם אנחנו צריכים להתעורר מהקהות. כמו שאסור לנו להשלים עם המלחמה כגזירת גורל נצחית, כך אסור לנו להשלים עם הגלות. אנחנו חייבים להפסיק להתרגל. אנחנו צריכים להחזיר לעצמנו את היכולת להזדעזע, לבקש, לדרוש – "ריבונו של עולם, אנחנו לא רוצים להתרגל יותר לממ"דים, לא ללוויות ולא לריח של שריפה. אנחנו רוצים גאולה, ועכשיו".
5+אני תמיד אוהבת להזכיר את מה שחז"ל לימדו אותנו: "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים". למה בזכותן? כי הנשים היו אלו שסירבו להתרגל לשיעבוד. הן אלו שהמשיכו להאמין בחיים, שהוציאו תופים ויצאו במחול עוד לפני שהים נבקע. הן לא נתנו ללב שלהן להקהות מול הקושי.
זה התפקיד שלנו גם היום. לא לתת לשגרה של המלחמה לכבות לנו את הציפייה. להסתכל לילד שלנו בעיניים ולהבטיח לו – וגם לעצמנו – שזה לא ה"נורמלי". הנורמלי שלנו הוא בית מקדש, הוא שלום פנימי וחיצוני, הוא עולם שכולו טוב.
5+אל תתרגלו. תדרשו. תתפללו על הגאולה באותה דחיפות שבה אתם רצים למקלט ותצפו לה כמו שמחכים לאזעקה. כי ברגע שנפסיק להתרגל לגלות – שם בדיוק תתחיל הגאולה.
שנזכה עוד בניסן הזה לראות את הניסים הגדולים, לא מתוך מלחמה, אלא מתוך שלום ושמחה אמתית. אמן.
