סרן (מיל') עמית חיות ז"ל לא היה רק גיבור שנפל בקרב, אלא אדם שהגדיר מחדש מהי אחריות לאחרים בתוך מציאות מורכבת. מי שהכיר אותו מתקשה לתאר אותו רק דרך רגע מותו, כי הסיפור שלו מתחיל הרבה קודם, באופן שבו חי ובבחירות הקטנות שעשה מדי יום.
2+עמית גדל בשכונת נווה שאנן בחיפה, בן הזקונים למשפחה חמה ומלוכדת. כבר מגיל צעיר בלט ביכולת יוצאת דופן לראות את הסובבים אותו, לא רק כחברים, אלא כאנשים שצריך לדחוף קדימה. הוא לא הסתפק בהצלחה האישית שלו; הוא היה מתקשר לחברים, יושב איתם, מדרבן אותם ללמוד, לשפר ציונים ולא לוותר לעצמם. מבחינתו, אם מישהו נשאר מאחור, זו בעיה שפותרים יחד.
"זה היה עמית" מספר אחיו, דביר חיות, "כולם הרגישו שהוא החבר הכי טוב שלהם. הוא ידע לתת לכל אחד תחושה שהוא באמת חשוב, לא רק במילים אלא בהתנהגות יומיומית ובהקשבה אמיתית".
2+הגישה הזו באה לידי ביטוי גם בדברים הקטנים. ברחוב שבו גר הייתה מצוקת חניה, ועמית הקפיד להחנות את האופנוע כך שלא יתפוס מקום מיותר, כדי להשאיר מקום לאחרים. פעולה פשוטה, כמעט בלתי מורגשת למי שמביט מהצד, אבל כזו שמספרת על אדם שחי מתוך מודעות לסביבה ורצון לא להכביד על אחרים, גם במחיר של אי-נוחות אישית.
הנתינה לא הייתה עבורו מחווה חד-פעמית אלא דרך חיים. הוא הקפיד על הפרשת מעשר, תרם כשיכול, ובעיקר שם לב למי שנדחקים לשוליים, ניגש אליהם, שילב אותם, ודאג שלא יישארו לבד. רק לאחר מותו, מספרת משפחתו, התגלו עוד ועוד סיפורים על מעשים כאלה, אנשים שפנו וסיפרו על עזרה שקיבלו ממנו, על שיחות שעשה ברגעים קשים, על תמיכה שלא ביקשה הכרה. "הרבה מהדברים גילינו רק אחרי" אומרת אמו, ציפי, "הוא לא סיפר. הוא היה עושה ושותק. זו הייתה הצניעות שלו".
2+התכונות הללו ליוו אותו גם בצבא. עמית שירת כלוחם וכמפקד, והיה מסוג המפקדים שלא רק מובילים משימות אלא מחזיקים את האנשים שלהם, גם כשהדברים לא נאמרים בקול. במהלך הלחימה בלבנון, בתוך תנאים של עייפות, מתח וסכנה מתמדת, הוא לא הפסיק לחשוב על החיילים שלו. באחד הרגעים, תוך כדי הקרבות, ביקש שיביאו להם קורנפלקס כריות עם חלב , ניסיון קטן להכניס רגע של נורמליות לתוך מציאות של לחימה. באופן מפתיע, זה אכן קרה, והפך לסיפור שממחיש יותר מכל את מי שהיה.
"זה היה עמית", אומרת ציפי, "גם כשהוא עצמו בתוך סכנה, הוא חושב איך לאחרים יהיה קצת יותר קל, איך לתת להם רגע לנשום". במקביל, הוא השתדל להגן על משפחתו מהמציאות שבה פעל. במהלך שירותו בגזרה הצפונית, תחת איום מתמיד, בחר להרגיע את הוריו. "הוא לא רצה להדאיג אותנו", מספרת ציפי, "היינו שואלים מה קורה והוא תמיד אמר 'הכול טוב'. רק אחרי שהוא נהרג הבנו מה הם עברו שם באמת".
עם פרוץ המלחמה הוקפץ עמית למילואים, ובמשך יותר מ-300 ימים פעל מתוך תחושת אחריות עמוקה להגנה על המדינה ועל חבריו ליחידה. ב-26 באוקטובר, במהלך קרב בדרום לבנון, הוטלה עליו ועל מחלקתו משימה מורכבת: חילוץ חיילים מתוך מבנה בוער תחת אש כבדה וסכנת חטיפה.
עמית לא חיכה להנחיות ולא חיפש דרך להימנע מהסיכון. הוא לקח אחריות, הסתער בראש הכוח והוביל את חייליו פנימה מתוך הבנה שיש שם חיילים שזקוקים להם עכשיו. "זה פשוט מי שהוא היה", אומרת אמו, "תמיד לוקח אחריות, תמיד שם אחרים לפניו, גם בלי שאף אחד מבקש ממנו".
במהלך הקרב, ברגעים האחרונים, נהרג מכדורו האחרון של המחבל, אך עבור מי שהכיר אותו, הגבורה הזו אינה רגע חריג אלא המשך ישיר של הדרך שבה חי. "הוא היה נדיר ביכולת שלו לראות את מי שלא רואים", מוסיף דביר, "לא משנה איפה – הוא תמיד דאג שאף אחד לא יישאר לבד".
גם היום, כשמדברים עליו, מתחילים מהאדם: מההקשבה, מהדחיפה קדימה ומהחום האנושי שהפך אותו לדמות משמעותית עבור כל כך הרבה אנשים – וגם ממי שסיפרו עליו רק אחרי, והשלימו את התמונה של אדם שפעל בשקט, בלי לחפש הכרה.
מתוך הרצון להמשיך את הדרך הזו, נולד הרעיון להקים מצפה לזכרו בגן נחום, בקצה הרחוב שבו גדל, מול הנוף של מפרץ חיפה שהיה חלק בלתי נפרד מחייו. המצפה מתוכנן להיות מקום פתוח לקהילה, לעצור, להתבונן ולהתחבר לסיפור של אדם שבחר להיות שם עבור אחרים.
"אני רוצה שאנשים יבואו לשם וירגישו אותו", אומרת ציפי, "לא רק איך הוא נפל, אלא איך הוא חי, מה הניע אותו ואיך הוא ראה אנשים". כעת פועלת המשפחה לגייס תרומות להקמת המצפה, מתוך רצון להפוך את הזיכרון למשהו חי, כזה שממשיך להשפיע גם על מי שלא הכיר אותו.
