אני כותב את הדברים לא כאיש אולפן אלא כאיש שטח לשעבר. שירתי כקצין משטרה בפיקוד היחידה למקומות הקדושים במחוז ירושלים, כולל הר הבית. בהמשך כיהנתי כקצין המודיעין הראשי של משמר הגבול. נכחתי לאורך השנים בצמתים מאתגרים של ימי רמדאן מתוחים, תפילות יום שישי נפיצות, והערכות מצב שבהן כל טעות בשיקול דעת עלולה הייתה להצית את העיר העתיקה.
5+אני נושא על גופי צלקות מפציעה ממהומות אוקטובר 2000 בהר הבית, שם התקבלה החלטה שערורייתית של ראש הממשלה אהוד ברק, למיטב זכרוני בהמלצת השב״כ, למרות התנגדות נחרצת של משטרת ישראל, להכניס את כח 17 של יאסר ערפת לניהול הסדר והביטחון בהר הבית במקום שוטרי משטרת ישראל, מה שהפך מיד עם סיום התפילה למהומות ענק אלימות חסרות תקדים בהם כמעט איבדתי את חיי.
ולכן אני אומר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ההחלטה לאפשר כניסת 10,000 תושבי יהודה ושומרון להר הבית בעיצומה של מציאות ביטחונית שברירית, היא הימור מסוכן וחסר אחריות. אחרי 7.10, קודם משקמים אמון, לא מגדילים סיכון!
5+צה"ל ושב"כ שקיבלו את ההחלטה הזו להכניס 10,000 תושבי יו"ש לירושלים בחודש הרמדאן והמליצו בפני הדרג המדיני לאשרה, הם אותם אלה שכשלו כשל חמור ב 7.10. זה לא כתב אישום, זו עובדה היסטורית כואבת, הם אלה שאישרו "בקונספציית הוונטילציה" לאלפי עזתים להיכנס לעבודה בישראל בשם "הקלות אזרחיות שיביאו לרגיעה" ול"שחרור לחץ בעזה", מה שהכניס לתחומי ישראל מרגלים שאספו מודיעין ליום פקודה ולטבח שעשו בנו ב-7.10.
דווקא לאחר כשל כה עמוק, הציבור מצפה לגישה שמרנית יותר, זהירה יותר, מחמירה יותר. בוודאי לא הפגנת רוחב לב והתחשבות באויבנו. לגיטימציה ציבורית להחלטות ביטחוניות נשענת על אמון, ואמון משקמים דרך צמצום סיכונים, לא דרך ניסויים במדיניות "ההקלות". הר הבית הוא זירה אסטרטגית, לא עוד אירוע דתי מקומי שיגרתי. מי שלא פיקד על כוחות בירושלים בחודש הרמדאן לא מבין את המשמעות.
5+תפילת יום שישי בהר הבית היא אירוע בעל פוטנציאל נפיץ גם בשגרה. די בקומץ מסיתים מאורגנים כדי לייצר הסלמה מיידית. די באירוע נקודתי כדי להצית גל שמועות והסתה ברשתות, ולהרחיב את המעגל אל מחוץ לעיר העתיקה.
רוב מוחלט של המתפללים המבוגרים (60 ומעלה) באים להתפלל, לעומתם חלק לא מבוטל מהצעירים מגיעים לתפילה בהר הבית ולרחובות עוטפי העיר העתיקה וסמטאות העיר העתיקה מתוך הבנה שקיים סיכוי שהם יהיו שותפים פעילים בהפרת הסדר בהר הבית וסביבתו. תפקידה של מערכת הביטחון הוא להתכונן לאותם צעירים רבים שמגיעים עם כוונות לאומניות זדוניות רצחניות.
"ייבוא סיכון" בעיתוי הרגיש ביותר הוא שערורייה. בימים שבהם מדינת ישראל ניצבת מול איומים אזוריים כבדים, כולל אפשרות להסלמה רחבה ואף עימות מול איראן ושלוחותיה, ההיגיון האסטרטגי מחייב צמצום חיכוך בזירות הפנימיות.
5+דווקא ערב אפשרות של תקיפה באיראן או הידרדרות אזורית, יש לשאוף לייצב את ירושלים, לא להוסיף לה מורכבות. העיקרון הצבאי הבסיסי ברור, כאשר אתה נערך לחזית חיצונית משמעותית, אתה מצמצם סיכונים בחזית הפנימית. בוודאי שאתה לא מייצר לעצמך מוקדי חיכוך נוספים לא מחויבי המציאות.
החלטה שמגדילה את נפח התנועה והרגישות בהר הבית בתקופה כזו, מנוגדת להיגיון האסטרטגי הבסיסי ביותר. זו החלטה שמטילה עומס מבצעי והסטת הקשב של צה״ל, של השב״כ ושל משטרת ישראל.
10,000 איש אינם מספר תיאורטי. הם מחייבים:
• סינון מודיעיני מקיף.
• ניהול מעברים וצירי הגעה.
• תגבור כוחות עצום.
• עתודות להפרות סדר.
• קשב מודיעיני רציף בזמן אמת.
כל משאב שמופנה לכך, נגרע מזירה אחרת ומפעילות קריטית אחרת.
בתקופה שבה האיומים מרובי זירות, קשב הוא נכס קריטי. מערכת ביטחון שנמצאת בעומס מתמשך לא יכולה להרשות לעצמה להרחיב את מעטפת הסיכון.
הרתעה לא משקמים דרך מחוות. אחרי טראומה ביטחונית לאומית, מדינה צריכה לשדר שליטה, זהירות ונחישות. בוודאי לא לשדר "עסקים כרגיל". הרתעה איננה רק פעולה צבאית, היא גם התנהלות שקולה שמבהירה שאין מקום להימורים מיותרים.
5+הר הבית הוא מוקד תודעתי מהמעלה הראשונה. כל החלטה שם מהדהדת בכל האזור. האחריות מחייבת בלימה. חופש פולחן הוא ערך חשוב במדינת ישראל, והוא נשמר לאורך שנים גם תחת מתיחות. אבל אחריות ביטחונית מחייבת התאמה למציאות משתנה.
כאשר המדינה מתמודדת עם איום אזורי חמור ועם שיקום אמון ציבורי לאחר כשל קשה של ה-7.10, אין מקום להגדיל סיכון בירושלים. ההחלטה הזו איננה מחווה הומניטרית תמימה. היא מהלך בעל משמעות ביטחונית עמוקה. ובתקופה כזו, החלטה כזו היא רעה, פשוט שערורייה.
