מחאות הענק באיראן שככו, אך הן לא הותירו אחריהן רק אלפי נרצחים, אלא שבר נפשי עמוק. האזרחים שקיוו ל"עזרה שבדרך" תיארו בריאיון ל"ניו יורק טיימס" את תחושת חוסר האונים שלא מרפה לרגע – והתקווה, שאולי יום אחד, ייצאו לחופשי.
2+העדויות הקשות ביותר מגיעות ממערכת החינוך. מורים סיפרו כי ההפסקות בבתי הספר הפכו לזמן של בכי משותף על תלמידים שנורו למוות ברחובות. "התלמידים מוסחים ומפוחדים מאוד", העידה נאפיסה, מורה בת 35 מטהרן. "בצליל הקל ביותר של סירנת אמבולנס או מטוס, הם פשוט מתחילים לרעוד מפחד".
מרים, מעצבת בת 54, תיארה מציאות מייסרת של חרדה יומיומית: "אני נכנסת לפאניקה בכל פעם שבני יוצא מהבית. מעולם לא חוויתי אבל קולקטיבי כזה. אנחנו לא יודעים מה יקרה בשעה הקרובה".
2+"אחרי הטבח, רבים מאיתנו מרגישים שאנחנו טרף בידי טורף, לא אנשים החיים תחת ממשלה", שיתף קמרן, איש עסקים בן 49. "לכן עינינו נשואות לשמיים, בתקווה שפצצות יהרגו אותם ואיראן תהיה חופשית". מנגד, אזרחים אחרים כמו אלהה בת ה-52 חוששים: "אנחנו לא יכולים לסבול מלחמה שתחריב את התשתיות שלנו ותהרוג עוד יותר אנשים".
הפסיכולוגית ד"ר ביטה בוואדי סיכמה את התחושות השוררות ברחובות איראן: "האווירה הרגשית באיראן השתנתה באופן דרמטי. בעבודתי הקלינית אני צופה בתערובת עזה של כעס, פחד, חוסר אונים ואבל קולקטיבי לא מעובד".
