ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, היום האמצעי בחודש שבט שהוא החודש החמישי בלוח השנה העברי, יצוין השנה בין יום ראשון, 1 בפברואר, בערב, ועד יום שני, 2 בפברואר עד השקיעה. בט"ו בשבט נוהגים לקיים נטיעת עצים בכל רחבי הארץ, לעסוק באיכות הסביבה ואף לערוך סדר מיוחד בו אוכלים משבעת המינים, המגיעים מגידולי ארץ ישראל – ולא, אין חופש בבתי הספר.
3+המועד מוזכר לראשונה במשנה במסכת ראש השנה (א', א'), שם נקבעו ארבעה ראשי שנים שונים, ביניהם "באחד בשבט – ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים, בחמישה עשר בו". בכך התקבע ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות לפי שיטת בית הלל, וכיום זהו התאריך המוכר והמקובל.
לפי רש"י, משמעות התאריך היא חקלאית – עד ט"ו בשבט כבר ירדו רוב גשמי החורף, הקרקע ספוגה במים, והאילנות מתחילים בתהליך התחדשות וצמיחה. מכאן נגזרות השלכותיו ההלכתיות של המועד, הקובעות את שיוך הפירות לשנת המעשרות ולדיני הערלה והשביעית.
3+משמעות הלכתית וחקלאית
לט"ו בשבט יש השלכות חשובות על המצוות התלויות בארץ. בין הבולטות שבהן: דיני ערלה ונטע רבעי: פירות שצומחים בשלוש השנים הראשונות לנטיעת העץ נחשבים "ערלה" ואסורים באכילה. בשנה הרביעית הם מוגדרים "נטע רבעי", וניתן לאוכלם בירושלים או לפדותם בכסף. ט"ו בשבט הוא הקובע את גיל העץ ומועד תחילת השנה ההלכתית החדשה לפירותיו.
3+תרומות ומעשרות: כל חקלאי בישראל מחויב להפריש חלק מהיבול – תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי, ומעשר נוסף שמתחלק בין מעשר שני, לאכילה בטהרה בירושלים, ומעשר עני – הניתן לנזקקים. ט"ו בשבט הוא המועד שמכריע לאיזו שנה משתייך היבול ולפי איזה סדר יש להפריש ממנו מעשרות.
שנת השמיטה: לפי חלק מהדעות, ט"ו בשבט קובע מתי פירות האילן שייכים לשנת השמיטה, שבה יש להימנע מעיבוד חקלאי מסחרי ולשמור על קדושת הפירות.
3+ט"ו בשבט במסורת היהודית
למרות חשיבותו ההלכתית, ט"ו בשבט לא מופיע כחג רשמי בתנ"ך או בתלמוד. עם זאת, כבר בתקופת הראשונים נקבע שאין לקיים בו תעניות ציבור, מתוך התייחסות אליו כמעין יום שמחה לטבע ולחקלאות. כך פסק גם רבי יוסף קארו בשולחן ערוך, האוסר לצום ביום זה ואף לוותר על אמירת תחנון.
בתקופות מאוחרות יותר, ובמיוחד עם חזרת העם היהודי לארץ ישראל, קיבל ט"ו בשבט אופי חגיגי יותר. הוא הפך ליום נטיעת עצים המסמל את אהבת הארץ ואת חשיבות השמירה על הסביבה. כיום, רבים מציינים את המועד בסעודות הכוללות פירות יבשים, ובמיוחד את שבעת המינים שבהם השתבחה ארץ ישראל – חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.
