איראן היא רפובליקה אסלאמית, כלומר הממשלה שלה פועלת לפי החוק המוסלמי וכפופה לו. מבנה הממשל הנוכחי הוקם לאחר המהפכה האסלאמית של 1979 ועדיין מונחה על ידי החוקה שנכתבה באותה עת. למרות שהחוקה מאפשרת לאזרחים להצביע עבור מנהיגים, כל זרועות הממשל נשלטות על ידי סמכויות דתיות. המערכת הפוליטית של איראן משלבת אלמנטים של "דמוקרטיה" עם פיקוח דתי קפדני, מה שהופך אותה לצורת ממשל ייחודית.
5+לממשלת איראן יש שלוש זרועות: מבצעת, מחוקקת ושופטת. עם זאת, על כל הזרועות הללו מפקחים גופים דתיים בהנהגת אנשי דת מוסלמים. הדמות החזקה ביותר במערכת כולה היא המנהיג העליון, הידוע גם בשם ה"רהבר"(rahbar). לאיראן היו רק שני מנהיגים עליונים מאז המהפכה: רוחאללה ח'ומייני ועלי ח'מינאי. המנהיג העליון נבחר לכל החיים על ידי "מועצת המומחים", קבוצה של 88 חכמי דת אסלאמיים הנבחרים מדי שמונה שנים. על המנהיג להיות בעל ידע נרחב ביותר בדת ובפוליטיקה.
המנהיג העליון מחזיק בסמכות עליונה על כל החלטות הממשלה. הוא יכול להטיל וטו על חוקים, למנות שופטים, לשלוט בצבא ואף להכריז על מלחמה. משמעות הדבר היא שלמרות שיש בחירות וזרועות ממשל, הכוח הסופי שייך תמיד למנהיג העליון. באחריותו גם מינוי מפקדים צבאיים בכירים וחברים במועצות חשובות. בשל כך, איראן נחשבת לרפובליקה תיאוקרטית, שבה הנהגה דתית שולטת בחיים הפוליטיים.
5+הזרוע המבצעת מונהגת על ידי הנשיא, שנבחר על ידי העם מדי ארבע שנים. לפני 1989, לאיראן היה גם ראש ממשלה, אך שינויים חוקתיים ביטלו תפקיד זה והגדילו את כוחו של הנשיא. כיום, הנשיא עומד בראש מועצת השרים ומנהל את פעולות הממשלה היומיומיות. נכון לשנת 2026, הנשיא הוא מסעוד פזשכיאן. למרות שהנשיא נראה חזק, סמכותו עדיין מוגבלת על ידי המנהיג העליון. הוא אינו יכול לקבל החלטות משמעותיות ללא אישור מגופים דתיים גבוהים יותר.
5+איראן מקיימת בחירות לנשיאות מדי ארבע שנים, אך לא לכולם מותר להתמודד. כל המועמדים חייבים להיות מוסלמים, נאמנים למנהיג העליון, ומאושרים על ידי ועדות בחירות. ל"מועצת השומרי החוקה" יש את הסמכות הסופית לקבל או לדחות מועמדים, והיא פוסלת את רוב המועמדים. אזרחים יכולים להצביע מגיל 18 ולנשים, למרות ההגבלות הרבות איתן הן מתמודדות, יש זכות בחירה והן יכולות לשרת בפרלמנט. נשים רבות המנסות להתמודד לתפקיד אינן מאושרות, והייצוג הנשי נותר נמוך מאוד.
הזרוע המחוקקת נקראת "מג'לס" (Majlis), ובה 290 חברים נבחרים המשרתים כהונות של ארבע שנים. המג'לס דן בחוקים ומעביר חקיקה – אך אין לו עצמאות מלאה. כל החוקים המועברים על ידי המג'לס חייבים להיבחן על ידי "מועצת שומרי החוקה" כדי להבטיח שהם תואמים את החוק האסלאמי. מועצה זו מורכבת מ-12 משפטנים: שישה נבחרים על ידי המנהיג העליון, ושישה מומלצים על ידי מערכת המשפט ומאושרים על ידי הפרלמנט. אם המועצה דוחה חוק, הוא מוחזר לתיקון.
5+באיראן קיימות מפלגות פוליטיות, אך הן חלשות ומוגבלות מאוד. מפלגות המתנגדות לממשלה אסורות. המפלגות הקיימות מתחלקות לשלוש קבוצות: שמרנים (פרינציפליסטים), רפורמיסטים ומתונים. מפלגות רפורמיסטיות רבות הוצאו אל מחוץ לחוק, מה שמגביל את החופש הפוליטי ומונע אופוזיציה אמיתית. לכאורה קיימת תחרות פוליטית – אך רק בתוך הגבולות שנקבעו על ידי הרשויות הדתיות.
ברמה המקומית, איראן מחולקת ל-31 מחוזות. לכל מחוז יש מושל הממונה על ידי משרד הפנים. בערים יש ראשי ערים, ובכפרים יש מועצות שנבחרות על ידי התושבים המקומיים. בעוד שקיימות בחירות מקומיות, הרשויות הגבוהות עדיין שולטות ברוב ההחלטות.
5+הזרוע השופטת של איראן מבוססת כולה על חוקי השריעה ובתי המשפט כוללים את בית המשפט העליון ובתי משפט נמוכים יותר. פשעים כגון רצח, שתיית אלכוהול והתנגדות לאלוהים יכולים להוביל להוצאה להורג. מערכת המשפט חסרה הגינות ושקיפות כאשר חלק מהנאשמים מסורבים לקבל עורכי דין.
בתי משפט מיוחדים קיימים עבור מנהיגי דת ומקרים של ביטחון לאומי. בתי משפט אלו פועלים בחשאי ומוציאים גזרי דין קשים כאשר קבוצות מיעוט הן מטרה מיוחדת. ארגונים בינלאומיים מתחו ביקורת חוזרת ונשנית על איראן בשל הפרות זכויות אדם.
5+הכוחות המזוינים נשלטים על ידי המנהיג העליון – ולא על ידי הנשיא. הצבא כולל את הצבא הסדיר ואת "משמרות המהפכה" בנוסף לכוח משטרה, צי ימי וחיל אוויר. הצבא מגן על הגבולות וכל הגברים חייבים לשרת בצבא למשך תקופת זמן. משמרות המהפכה לעומתם אוכפים את החוק האסלאמי ומנטרים את האופוזיציה, כשמם הם – שומרים על קיומה של המהפכה. לארגון הטרור יש גם סניפים מחוץ לאיראן והוא תומך בתנועות אסלאמיות במדינות אחרות.
חופש המדיה והעיתונות מוגבל והיא מדורגת נמוך מאוד במדד חופש העיתונות העולמי. כל העיתונים במדינה חייבים להיות בעלי רישיון, ודבר לא יכול להתפרסם נגד האסלאם או המנהיג העליון. עיתונאים נעצרים, מעונים ואף מוצאים להורג על ביקורת נגד הממשלה. הטלוויזיה והרדיו נשלטים על ידי הממשלה. פלטפורמות מדיה חברתית כגון פייסבוק ויוטיוב חסומות. ניתוקי אינטרנט מתרחשים בזמן מחאות. הממשלה שולטת בגישה המקוונת וממקדת מאמצים נגד רשתות VPN .
