במהלך השבת האחרונה קראתי כמה מאמרים שעסקו במתיחות הביטחונית בין איראן לבין ארה"ב, כמובן על רקע האיומים החוזרים ונשנים של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ על תקיפה אפשרית על אדמת טהרן. המוטיב החוזר במאמרים היה הבלבול של הכותבים – מאיפה לתקוף את הסיפור.
כהונתו הנוכחית של האמריקני התאפיינה לא פעם בניסיונות מוצלחים במיוחד לתעתע בעיתונאים ובכלי התקשורת בארצו, בישראל – וכמובן במדינות אויב. התקשורת הוכיחה פעם אחר פעם כמה בסוף, היא רק תקשורת וכמה יש להתייחס למסרים שעוברים דרכה ומשפיעים על התודעה בערבון מוגבל.
4+אני מדבר כמובן על הפעמים שבהן הנשיא, לפעמים בשיתוף פעולה עם רה"מ נתניהו הצליח בקלות להחדיר מסרים דרך התקשורת לאויב, להרדים אותו ולגרום לו לחשוב שקורים דברים שונים לחלוטין מכפי שמתרחש בפועל מתחת לפני השטח. הדוגמה האחרונה והבולטת ביותר היא האמירה של הנשיא במהלך מבצע "עם כלביא" לפיה בשבועיים הקרובים תתקבל החלטה האם לתקוף באיראן, בזמן שבפועל הכוחות האמריקניים כבר היו בשיא ההיערכות לתקיפה שאכן בוצעה תוך כ-24 שעות.
מנגד, להלן דוגמה מצוינת לעיתונאי שסמוך ובטוח שדווקא הוא זה שיודע הכול, אולי אפילו יותר ממושאי הדיווח שלו בעצמם, הוא ברק רביד. זכורה היטב האמירה המגוחכת במיוחד מהחודש שעבר למגיש בערוץ שבו הוא עובד, לאחר שהאחרון העז להתקיל אותו עם המציאות. "תבחר למי להאמין – לי או לטראמפ" אמר רביד ביחס לדיווח שלו על היחסים "העכורים" בין האמריקני לנתניהו.
4+בחלק גדול מהמאמרים שקראתי ועסקו בתקיפה פוטנציאלית באיראן, ניתן היה לחוש את הבלבול והחשש של הכותבים לצאת בהצהרות, זאת בניגוד לפעמים קודמות שבהן היחס כלפי האמירות של האמריקני היו נחרצות הרבה יותר. פתאום כבר אין קביעות של עיתונאים ש"כאילו" יודעים יותר, אין דיווחים ממקורות אמינים על כך ש'הנה התקיפה באיראן תכף יוצאת לפועל', יש רק פרשנויות, מחשבות ותהיות על מה אולי יכול לקרות. הסיבה? כמובן – חשש לצאת "טירון": "העיתונאי" שלא הבין מה טראמפ באמת מתכנן, ושנפל לתעלולים התקשורתיים שלו.
זאת – למרות שהמציאות בשטח מספקת אינדיקציות בוהקות לכך שחלון ההזדמנויות המשמעותי ביותר לתקיפה באיראן חלף. אם להתייחס לסימנים הגלויים לעין, ההפגנות, כך נראה, נחלשות והסיבה לא מפתיעה: העזרה האמריקנית שהובטחה בוששה מלהגיע – והמפגינים האומללים שראו כיצד חבריהם נטבחים בזה אחר זה חוששים להוציא את האף מהבית, שמא גורלם יהיה דומה. שלא במפתיע, ובהמשך ישיר למסר שעולה מטור זה – גם אני איני יכול, ומעולם לא יכולתי, לקבוע האם חלון ההזדמנויות אכן חלף ומה עוד צפוי לקרות.
4+ובכל זאת, סביר להניח כי הפלת המשטר האיראני לא תוכל להתרחש בעת הזאת ללא נוכחות של המפגינים ברחובות. תקיפה אמריקנית אמורה להוות מכפיל ומשלש כוח להעמקת הסדקים בין העם לשלטון, וכפועל יוצא – הענקת ביטחון עצמי גדול יותר למפגינים מאשר לכוחות האיראניים שרודים בהם. וכעת, שההפגנות באיראן נחלשות, מה תעזור תקיפה אמריקנית? והנה, למרות שדווקא במקרה הזה הכי קל לומר את מה שנראה אולי ברור מאליו – שייתכן בהחלט שכבר לא נראה תקיפה אמריקנית באיראן, לפחות לא בחלון ההזדמנויות הנוכחי, אותם עיתונאים וכותבי מאמרים חוששים לכתוב זאת.
ואני מבין אותם! גם הם, ולמעשה כולנו, למדנו שיעור בתקשורת וכעת סוף סוף הוא מיושם. זה לא שטראמפ הוא גאון תקשורתי יחיד בדורו ולא שהתקשורת הפכה פתאום לטיפשה יותר. האמת פשוט טפחה על פניה – לעיתים היא פשוט מופעלת ומנוצלת. מקרה דומה אגב פגשנו למרבה הצער גם בפרשת פלדשטיין, שבה התקשורת הופעלה לצורך העברת מסרים פרו-קטאריים.
4+אתם הקוראים יכולים לקחת מכאן את מה שידעתם עוד הרבה לפני שפגשתם בטור הזה – תקשורת היא רק תקשורת, כך היה וכך זה יישאר. ההבדל בין אז להיום הוא שהיום ניתן לצרוך אותה בצורה ביקורתית ולא כאמת מוחלטת. מכאן, כל אחד יכול לקחת את זה למקום שלו.
