כדי שמהפכה באיראן תהפוך לאירוע ממשי ולא תיעצר כגל מחאה נוסף, חייבים להתקיים שני תנאים במקביל: לחץ חיצוני משמעותי על המשטר, ועריקות מתוך מנגנוני הכוח הפנימיים שלו. ללא שילוב של שני המרכיבים הללו – המשטר האיראני יצליח לשרוד גם מחאות ממושכות.
כדי להבין היכן עשוי להיווצר שינוי, צריך להבין כיצד בנוי מבנה הכוח של הרפובליקה האסלאמית. בראש המערכת עומד המנהיג העליון, עלי חאמינאי. מתחתיו פועלים שני גופים מרכזיים: המטכ"ל של הכוחות המזוינים ומשמרות המהפכה.
2+המטכ"ל, בניגוד לדימוי הציבורי, אינו מוקד קבלת ההחלטות. זהו גוף מתאם שמחבר בין הזרועות הצבאיות השונות, מעדכן ומעביר הנחיות, אך אינו קובע את הקו האסטרטגי. הכוח האמיתי נמצא במקום אחר.
משמרות המהפכה הם עמוד השדרה של המשטר. לא מדובר רק בכוח צבאי, אלא במערכת שלטונית שלמה. הם שולטים במודיעין, בכלכלה, בתשתיות ובמנגנוני הדיכוי. תחת אחריותם פועלים גם כוחות ביטחון הפנים ויחידות הבסיג', שמובילות את דיכוי ההפגנות ברחובות.
2+הצבא הסדיר הוא סיפור שונה. זהו צבא קלאסי, שקדם למהפכה האסלאמית. תפקידו המרכזי הוא הגנתי: שמירה על גבולות המדינה והיערכות לאיומים חיצוניים. אין לו כוח פוליטי משמעותי, והוא כפוף בפועל למשמרות המהפכה. עם זאת, דווקא בשל אופיו הפחות אידאולוגי – ממנו עשויה לצמוח עריקות.
וכאן ישנה אפשרות לסדק. לא בצמרת, אלא בדרגים הנמוכים: חיילי חובה, קצינים זוטרים, כוחות ביטחון פנים וחלקים מהצבא הסדיר. אלו אנשים שמגיעים מאותם רחובות שבהם מתקיימות המחאות. הם חווים את אותה מצוקה כלכלית, והחיבור שלהם לאידאולוגיה הדתית חלש יותר.
2+ככל שעולים במדרג הפיקודי – הסיכוי לעריקה קטן. לקציני משמרות המהפכה הבכירים יש הרבה מה להפסיד: כוח, כסף, מעמד וחסינות. לכן, המבחן האמיתי של גל המחאה הנוכחי אינו רק במספר המפגינים בכיכרות, אלא בשאלה מתי, ואם בכלל, יתחילו להופיע סדקים בתוך מנגנוני האכיפה והביטחון הפחות נאמנים להנהגה.
במקביל, מרחפת מעל הכל השאלה החיצונית: האם ארצות הברית, בהובלת הנשיא טראמפ, תבחר להפעיל לחץ צבאי או אסטרטגי שיערער את תחושת הביטחון של המשטר? רק שילוב של לחץ כזה, עם סדקים מבפנים, עשוי לשנות באמת את מאזן הכוחות באיראן.
