כאשר ח'ומייני שב לאיראן בשנת 1979 והוביל את המהפכה האסלאמית, שררה בקרב הנהגת המשטר תחושת אופוריה היסטורית. בעיני מייסדי הרפובליקה, המהלך נועד לבסס יציבות שלטונית ארוכת טווח ולהציב מודל מהפכני שישפיע על העולם המוסלמי. איראן נתפסה כחלוץ אידאולוגי וכמרכז כוח שממנו תצא הבשורה האסלאמית המודרנית למזרח התיכון כולו.
אולם ארבעה עשורים מאוחר יותר, מתברר כי היציבות שעליה התבסס המשטר הייתה במידה רבה למראית עין בלבד. מאז עליית ח'ומייני חוותה איראן שמונה גלי התקוממות משמעותיים, מהפגנות הסטודנטים ב-1999 ועד מחאת "נשים, חיים, חופש". כל גל נבלם בדיכוי אלים, אך חזרתם מלמדת כי המשטר נכשל בייצור חוזה חברתי יציב עם אזרחיו.
כיום איראן מצויה בנקודה הגרועה ביותר שלה מבחינה כלכלית וחברתית, עם קריסת מטבע, אינפלציה דוהרת ומחסור בתשתיות. תחושת החנק האזרחית אינה תקלה זמנית, אלא תוצאה של כשל ניהולי עמוק והעדפת אידאולוגיה קיצונית על פני רווחת האזרחים. התפשטות המחאה וזליגת אנשי ביטחון למפגינים מהווים סימנים מעוררי תקווה לנפילת המשטר.
2+אלא שהאמת הקשה היא שבניגוד לדיקטטורות שנפלו ברגע שמחסום הפחד נשבר, הפלת המשטר באיראן תדרוש כנראה מלחמת אזרחים. המשטר האסלאמי אינו שולט רק בכוח ואיומים, אלא מתבסס גם על תמיכה נרחבת של אזרחים המזדהים עמו ועם ערכיו, מה שמקשה על תרחיש נפילה מהירה בסגנון משטרים אחרים בעולם.
כאן נכנס משתנה נוסף: טראמפ מצוי בתקופת "הקטיף". לאחר שזרע שינויים בממשל והציג הצלחות בינלאומיות, הוא מחפש הישגים נוספים ואיראן עשויה להיתפס כשדה הבא. משטר מוחלש ומחאות פנימיות הם תנאים מפתים לנשיא המבקש להטביע חותם, בדומה למהלך הדרמטי להוצאת ניקולס מדורו מהשלטון בוונצואלה.
מבחינת המפגינים האיראניים, הפלת השלטון בוונצואלה נתפסת כאירוע מכונן המעניק תחושה ותקווה שזוהי עת רצון. הם רואים בכך הזדמנות יוצאת דופן עבור טראמפ לקטוף הצלחה נוספת במזרח התיכון, ובכך לסייע להם להשלים את המהפכה נגד המשטר המדכא בטהרן, שנמצא כעת באחת מנקודות החולשה הגדולות שלו.
2+בתוך כך נכנס הממד הישראלי, כאשר החשש בטהרן מהסלמה גבר לאחר פגישת נתניהו וטראמפ. העיסוק בשיקום מערך הטילים הבליסטיים לצד תשובותיו המעורפלות של הנשיא האמריקני בנוגע לאפשרות שישראל תפעל, מייצרים תחושת איום מוחשית שמכניסה את המשטר האיראני לכוננות ספיגה ולמתח גובר מול ירושלים.
מנקודת מבט איראנית, ייתכן כי עימות עם ישראל בעת הזו עשוי דווקא לשרת את המשטר. הסלמה חיצונית יכולה להסיט את הקשב מהרחוב ולמסגר את המחאה כקנוניה זרה. לא מן הנמנע שככל שהלחץ הפנימי יגבר, יטען המשטר שישראל עומדת מאחורי המהומות וישתמש בכך כתירוץ לירי טילים נרחב לעבר ישראל.
כל זאת מציב את ישראל בדילמה אסטרטגית מורכבת. מצד אחד, אסור לישראל להיקלע להפתעה כאשר ההגנה האווירית אינה הרמטית לעומס רב-זירתי, מה שמחייב יוזמה ותקיפה מקדימה. מאידך, תקיפה ישראלית עלולה לעצור את המומנטום האזרחי האיראני, לפגוע בסיכויי ההפיכה ולאחד את העם סביב המשטר.
ישראל נמצאת בחלון הזדמנויות משמעותי לאחר שנתיים של מלחמה, ועליה לעקוב בדריכות אחר הפעולות האיראניות. יש ליזום תקיפה רק אם יזוהו סימנים מובהקים למערכה, ובמקביל לעקוב אחר פוטנציאל ההצלחה של מתנגדי המשטר כדי לא לפגוע באפשרות שהשינוי המיוחל יגיע דווקא מבפנים.
