בימים האחרונים נחשפנו לשורה של מקרי התעללות קשים בפעוטות במסגרות לגיל הרך. הזעזוע הציבורי מוצדק, הכאב גדול, והדרישה להעמדה לדין ולענישה מחמירה היא חד משמעית. במדינה מתוקנת אין ולא יכולה להיות סובלנות לאלימות כלפי ילדים. אבל מי שחושב שמדובר בבעיה של "מטפלת סוררת" מפספס את הסיפור האמיתי.
כאשר מקרים קשים מתרחשים ברצף ובפרק זמן קצר, זה כבר לא אירוע נקודתי אלא סימפטום של מערכת עייפה, חסרת כתובת ברורה, עם פיקוח חלקי, מחסור חמור בכוח אדם והיעדר הנהגה שלטונית כוללת לתחום הגיל הרך. במדינה שמדברת משילות – זה בדיוק המקום שבו המשילות נבחנת.
משבר כוח האדם בגיל לידה אינו חדש ואינו מקרי. מאות אלפי פעוטות בישראל תלויים מדי יום במסגרות חינוך וטיפול, אך שיעורי הנשירה של מטפלות גבוהים והיכולת למשוך כוח אדם איכותי עם הכשרה מספקת הולכת ונשחקת.
1+ישראל מדורגת בתחתית מדינות ה-OECD בהשקעה הציבורית בגילאי לידה עד שלוש, דווקא בזמן ששיעור ההשתתפות במסגרות אלו הוא מהגבוהים בעולם. השכר ותנאי ההעסקה, קשים ככל שיהיו, אינם לב הבעיה; ליבת המשבר היא קריסת האמון של ההורים והצוותים, ובעיקר האמון בכך שלמדינת ישראל יש כתובת אחת ברורה, אחראית ומתפקדת לגיל הרך.
בתוך הסערה הזו מתרחשת גם טעות מסוכנת נוספת – טעות לשונית שמובילה לטעות מדיניות. בכותרות נכתב שוב ושוב "גננת נעצרה", אלא שברוב המוחלט של המקרים לא מדובר בגננת. גננת היא אשת חינוך עם תואר ותעודת הוראה הפועלת תחת משרד החינוך, בעוד שמטפלת במעון פועלת תחת רגולציה אחרת לחלוטין. שני התפקידים חיוניים ורגישים, אבל הם אינם אותו מקצוע.
הטשטוש ביניהם מטעה את הציבור, פוגע במקצועיות ומעמיק את אובדן האמון. שפה לא מדויקת מייצרת מציאות לא מדויקת ומדיניות שגויה, וכאן צריך לומר את האמת: זהו כשל מדינתי מובהק של עשרות שנים, שבו אי אפשר להתעלם גם מהדרג המדיני הבכיר ביותר.
1+ראש הממשלה התחייב בעבר לקדם חינוך חינם מגיל לידה והצהיר לא אחת כי הגיל הרך נמצא בראש סדר העדיפויות הלאומי. אלא שבין ההצהרות למציאות נוצר פער עמוק: חינוך חינם לא יושם, תקציבים לא הוקצו, ותוכנית לאומית למשבר כוח האדם איננה. הפער הזה מייצר ואקום של אחריות שבתוכו המערכת נשחקת, הפיקוח נחלש והילדים משלמים את המחיר.
בשנים האחרונות נעשו ניסיונות להסדיר את התחום, כמו המהלך להעברת האחריות למשרד החינוך בתקופת ליברמן, או ההתחייבות להקמת רשות לאומית בממשלה הנוכחית שנתקעה בוויכוחים. כך, ממשלה אחר ממשלה, האחריות מתגלגלת והילדים נשארים בלי מענה כי הגיל הרך לא מייצר רווח פוליטי מיידי.
אבל ההשלכות חורגות הרבה מעבר לשדה החברתי; הגיל הרך הוא תשתית ביטחונית-אזרחית. למדנו זאת בקורונה ורואים זאת במלחמה: העורף נשען על מסגרות הגיל הרך לא פחות מהחזית. בלי מסגרות יציבות אין רציפות תפקודית ואין חוסן לאומי, שנבנה גם ביכולת להגן על הילדים הקטנים ביותר.
הנתונים והידע קיימים, מה שחסר הוא הכרעה שלטונית. הצעד הראשון חייב להיות הקמת רשות לאומית לגיל הרך כגוף מתכלל אחד, אולי אף בכפיפות למשרד ראש הממשלה, כדי להפסיק את הפיצול הממשלתי. אני קוראת לדיון חירום בכנסת על הנושא, כי אסור לשפוך את התינוק עם המים – אבל אסור גם להתעלם מהמים שמציפים את המערכת. זה לא גורל, זו מדיניות שאפשר וצריך לשנות.
