במשך שנים קטאר בנתה לעצמה מערכי השפעה מחוץ לגבולותיה באמצעות תקשורת, מוסדות מחקר, קרנות ומלגות. כעת התחקיר עוקב אחר אחד המסלולים שמגיע גם לישראל: כסף שעובר מדוחא דרך לונדון, ממשיך לעמותות ולגופים ערביים בישראל ומגיע גם לסטודנטים ולאקדמיה. השאלה שנמצאת במרכז היא האם לצד התמיכה הכספית נוצרת גם השפעה ארוכת טווח על השיח, על המחקר ועל הזהות שמקבלת ביטוי בקמפוסים.
מסלול הכסף: מדוחא, דרך לונדון, לישראל
במרכז המסלול עומדים האחים עזמי ומרוואן בשארה, המקושרים ל-The Galilee Foundation בלונדון. דרך הקרן הועברו בשנים האחרונות סכומים משמעותיים לעמותות ולגופים ערביים בישראל.
לפי הנתונים שנבדקו במסגרת התחקיר, בשנתיים האחרונות נרשם גידול חד בהיקף הכספים שעברו במסלול הזה. האגודה לתרבות ערבית בחיפה קיבלה בתוך חמש שנים כ-18 מיליון שקלים, וכספים נוספים הועברו גם למדה אל-כרמל ולבלדנא.
הסטודנטים: השקעה בדור הבא
חלק משמעותי מהכסף מופנה למלגות לסטודנטים ולחוקרים פלשתינים. אלא שהפעילות אינה מסתכמת בהעברת מלגה בלבד. The Galilee Foundation מקיימת קשר מתמשך עם סטודנטים ואקדמאים ערבים, ובחלק מפעילותה ניתן דגש גם לזהות ולשייכות הפלשתינית.
כך, כסף שמתחיל בקטאר ועובר דרך גוף הפועל בלונדון מגיע בסופו של דבר גם לדור הצעיר שנכנס לאוניברסיטאות ולמכללות בישראל.
מהמלגה להשפעה על השיח
מכאן עולה אחת השאלות המרכזיות של התחקיר: מה קורה אחרי שהסטודנט נכנס בשערי האקדמיה?
האם מדובר בתמיכה כלכלית בלבד, או שלצדה נוצרת גם תשתית ארוכת טווח של קשרים, השפעה ורעיונות? האם מימון של סטודנטים, חוקרים ומכוני מחקר משפיע בהמשך גם על הנושאים שנחקרים, על השיח שנוצר ועל הנרטיבים שמקבלים במה?
התחקיר בוחן את הקשר בין מקורות המימון, הגופים שמעבירים את הכספים והפעילות האקדמית והציבורית שנעשית בהמשך.
המרצים: "כדי לשרוד, לומדים ליישר קו"
מרצים ופרופסורים בכירים שאיתם שוחחנו מתארים תמונה רחבה יותר. לדבריהם, לא צריך שמישהו יורה לחוקר במפורש מה לכתוב או איזו עמדה להציג.
לטענתם, המערכת עצמה יוצרת לאורך זמן תמריצים ברורים: אילו נושאים זוכים למימון, אילו כיווני מחקר מקבלים רוח גבית ואילו עמדות עלולות להקשות על חוקר בקבלת תקציבים, בפרסום או בקידום.
חלק מהמרצים מספרים כי התוצאה היא צנזורה עצמית. חוקרים, לדבריהם, לומדים מראש אילו שאלות עדיף לא לשאול, אילו עמדות כדאי לרכך ואילו מסקנות עלולות לגבות מהם מחיר מקצועי.
כשהשיח הופך חד-כיווני
לדברי אותם מרצים, אחת התוצאות האפשריות היא מונוליתיות מחשבתית: מצב שבו עמדה מסוימת הופכת לדומיננטית, בעוד קולות אחרים נמנעים מלהישמע.
אם אכן כך קורה, הבעיה חורגת מהמחלוקת הפוליטית עצמה. אקדמיה נשענת על מחלוקת, ביקורת וחופש מחשבה. כאשר חוקרים מתחילים להתאים את שאלות המחקר, את הניסוח או את המסקנות שלהם לסביבה האידיאולוגית או למקורות המימון, עלולה להיפגע גם עצמאותו של המחקר.
קטאר – לא רק כסף
מעל למסלול הזה נמצאת קטאר, שבמשך שנים משקיעה משאבים רבים במערכי השפעה מחוץ לגבולותיה – באמצעות תקשורת, מוסדות מחקר, קשרים אקדמיים, קרנות ומלגות.
אל-ג'זירה היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לכוח הרך הקטארי, אך היא אינה היחידה. לצד ההשקעה בתקשורת, קטאר השקיעה סכומים גדולים גם במוסדות אקדמיים ובגופי מחקר ברחבי העולם.
השאלה היא האם מדובר באוסף של השקעות נפרדות, או בחלק ממערכת רחבה יותר של השפעה.
מאל-ג'זירה לקמפוסים
מצד אחד נמצאת אל-ג'זירה, עם היכולת להפיץ מסרים למיליוני צופים. מצד אחר נמצאים מכוני מחקר, עמותות, מלגות וסטודנטים. מדובר בכלים שונים לחלוטין, אך כולם פועלים בזירות שבהן נוצרים רעיונות, זהות ושיח ציבורי.
בארצות הברית מתנהל כבר שנים ויכוח חריף על היקף המימון הקטארי לאוניברסיטאות ועל השאלה האם קיים קשר בינו לבין האקלים האנטי-ישראלי והאנטישמיות בחלק מהקמפוסים.
כעת עולה השאלה גם בישראל: מי מממן, מי מקבל, כיצד נעשה שימוש בכסף – והאם למסלול הזה יש השפעה על השיח האקדמי.
הפגיעה באקדמיה
בסופו של דבר, זו אינה רק שאלה של כסף. אקדמיה אמורה לאפשר לחוקר לעסוק גם בנושא שאינו נוח, להגיע למסקנה שאינה פופולרית ולהציג עמדה שאינה תואמת את דעת הרוב.
כאשר מרצים בכירים מספרים שהם או עמיתיהם למדו להצניע דעות, להתאים מחקרים או "ליישר קו" כדי לקבל מימון ולהתקדם, מדובר בטענה שדורשת בדיקה רצינית.
כי אם מימון מתחיל להשפיע לא רק על מי יחקור, אלא גם על מה נחקר, אילו שאלות נשאלות ואילו עמדות מקבלות במה – השאלה כבר אינה רק מאיפה הגיע הכסף, השאלה היא עד כמה האקדמיה מצליחה לשמור על העצמאות שלה.
