במזרח התיכון אין ערבויות, יש אינטרסים. מי שממשיך לנתח את יחסי ישראל-מצרים דרך נוסחאות השלום של שנות השבעים, מחמיץ את השינוי הדרמטי שהתרחש בשנים האחרונות. לא סעיפי קמפ-דייוויד הם שמונעים כיום חיכוך ביטחוני בסיני, אלא תלות כלכלית עמוקה: מצרים זקוקה לגז הישראלי לא כסמל מדיני, אלא כעורק חיים למשטר. במציאות כזו, הפרת הסכם השלום אינה רק סיכון מדיני עבור קהיר, אלא מהלך שעלול להצית תהליך פנימי מסוכן המאיים ישירות על יציבות השלטון.
הגז הישראלי הפך למרכיב קריטי ביציבות הכלכלית והפוליטית של מצרים. הוא מזין את משק האנרגיה, מאפשר ייצוא לאירופה ומזרים מטבע זר חיוני לכלכלה הסובלת מאינפלציה ואבטלה. פגיעה ברצף הזה, כתוצאה מהסלמה או אי-יציבות בסיני, עלולה להדליק מחדש את הרחוב המצרי. אי-יציבות כלכלית מתרגמת במהירות לאיום פוליטי מצד האחים המוסלמים, שממתינים להזדמנות לחזור לרחובות ולערער את הלגיטימציה של הנשיא א-סיסי.
במובן הזה, הגז הישראלי הוא מנגנון בלימה פוליטי המחייב את מצרים לשמור על שקט ביטחוני, במיוחד בסיני. המשוואה הזו מובנת היטב גם לשחקנים עוינים כמו חמאס וחיזבאללה, המבינים שניסיון לפגוע בתשתיות הגז מאיים ישירות על האינטרס המצרי העמוק ביותר – הישרדות המשטר. בכך נוצרה שכבת הרתעה אזורית חדשה, שאינה נשענת על הצהרות אלא על פחד משותף מאנרכיה, ההופכת את סיני ממרחב פרוץ לאזור שבו חוסר שליטה הוא סכנה לאומית.
בזירה הבינלאומית, הציר החדש מציב את ישראל בעמדת כוח מול אירופה הזקוקה לאנרגיה, ומחזק ברית מזרח-תיכונית מול ניסיונות טורקיים לערער את הסדר הקיים. הסכם הגז אינו מבטיח שלום נצחי, אך הוא מחליף סעיפים על נייר באינטרסים קשיחים. הוא מעגן את היציבות הביטחונית של ישראל בתוך הפחד העמוק ביותר של המשטר המצרי מפני חזרת הכאוס, וזוהי אולי הערובה האמיתית ביותר לביטחון במזרח התיכון.
