דמיינו רעיון פשוט: כל מי ששירת שירות סדיר או מילואים בצה"ל מאז ה-7 באוקטובר, בכל תפקיד, קרבי או עורפי, כל מי שלקח חלק ממשי בהגנה על המדינה מאז אותו יום, מקבל דונם של קרקע מדינה, בחינם. לא חלק, לא בודדים, אלא כולם. לא בהנחה, לא במכרז ולא כהלוואה, אלא כקרקע מדינה שמוענקת ללא תשלום כהכרה בשירות ובהקרבה.
זה אולי נשמע פופוליסטי, אבל לפעמים פופוליזם הוא פשוט השכל הישר הלאומי ששכחנו. בישראל של היום המדינה מחזיקה בכ-93 אחוזים מהקרקעות; זהו המשאב הציבורי החשוב ביותר שיש לנו. ובכל זאת, מי ששירת, עזב בית, עבודה ומשפחה ולעיתים שילם מחיר אישי כבד, כמעט ואינו נהנה ממנו.
2+במקביל, יוקר הדיור ויוקר המחייה חונקים. מחירי הדירות הוכפלו בתוך פחות משני עשורים, ושכר הדירה עלה בעשרות אחוזים. הדור הצעיר, ובתוכו גם המשרתים, מתקשה לראות עתיד. המחשבה הפשוטה היא להשתמש בקרקע המדינה כדי לפתור כמה בעיות לאומיות בבת אחת. קודם כול – ביטחון.
התיישבות אזרחית הייתה תמיד אחד הכלים הביטחוניים החזקים ביותר; יישובים יוצרים נוכחות, רצף ועומק, ומחזיקים שטח גם כשיחידות מתחלפות. כשמי שמתיישב הם מי ששירתו, החיבור בין ביטחון אזרחי לביטחון לאומי הוא טבעי ובריא. אך יש כאן רובד עמוק יותר של זהות וריבונות: בעשורים האחרונים, בעיקר בנגב ובגליל, נוצרה מציאות של אזורים עם רוב מוסלמי מובהק וכמעט ללא נוכחות יהודית, תוך שחיקת הריבונות. חלוקת קרקע למשרתים באזורים אלו יוצרת ייהוד אזרחי טבעי – משפחות, בתים ומציאות בשטח, לא סיסמאות.
2+נוסף על כך, המהלך יתרום לכלכלה ולצדק חברתי. שחרור קרקעות מדינה בהיקף גדול מגדיל את ההיצע ומוריד מחירים – זו כלכלה בסיסית. מהלך כזה יכול להוריד את עלות הדיור בעשרות אחוזים ולרסן את יוקר המחייה. צדק חברתי אמיתי אינו קצבאות, אלא נכס; קרקע היא בסיס להון, ליציבות ולשורשיות, והיא הכלי המרכזי לצמצום פערים בין דוריים.
זהו לא חזון מנותק מהמציאות: מספר המשרתים עומד על מאות אלפים, והמדינה מחזיקה בעתודות הקרקע הנדרשות בנגב, בגליל וביהודה ושומרון. עלות התשתיות היא השקעה היוצרת יישובים וכלכלה מקומית. החלוקה תתבצע בהגרלה שקופה על המיקום בלבד – הזכאות עצמה אינה בהגרלה, היא מובטחת לכל חייל.
2+כך נראית מדיניות שמכבדת שירות, מחזקת ריבונות ומבינה שכלכלה וביטחון הם עולמות שלובים. כך אני מדמיין את ישראל מחר: מדינה שבה מי ששירת הוא שותף שרואה אופק, ומדינה שמשתמשת בקרקע לבניית עתיד ולא רק לניהול משברים. ברור שיש שאלות של תכנון, אך זהו אירוע לאומי היסטורי שלא מנהלים בקצב של פקידות ומערכת משפט. מדינה שרוצה לשנות מציאות צריכה לפעול בנחישות, עם חוק על ברור ובסגנון מנהיגותי כמו של טראמפ או מיליי: החלטה אחת וביצוע, בלי לפחד מעוצמת השלטון הנבחר. כשיש רצון לאומי, המערכת יודעת לזוז. זו אינה הצעת נדל"ן, אלא חידוש הברית בין המדינה לאזרחיה.
