הדברים של אלוף במיל' ניצן אלון בווינט על כך ש"כצה"ל נכנס לג'באליה היו לנו חורים במידע ורוב החטופים נהרגו בתקופה הזו" משקפים תפיסה הזויה ומסוכנת, שקשה להאמין שהכתה שורש בצמרת קבלת ההחלטות של ישראל לאחר טבח השבעה באוקטובר.
משתמע מהם שללא מודיעין מושלם בלי "חורים במידע", יש לכבול את צה"ל מלהכריע את האויב – גם אויב שביצע את הטבח הנורא ביותר ביהודים מאז השואה וממשיך להכריז על כוונתו להשמיד את מדינת ישראל – כל עוד הוא הצליח לחטוף ישראלים.
הדברים הללו, כמובן, גם מתעלמים מהעובדה שבסופו של דבר הלחץ הצבאי ושבירת הכלים מול חמאס – כשהדרג המדיני סופסוף אזר אומץ להתגבר על עצות האחיתופל של אלון – הם שהביאו להישג המדהים של שחרור כל החטופים, בניגוד גמור לאזהרות שלו.
ניצן אלון, שברמה האישית שמעתי עליו דברים טובים, פעל במהלך המלחמה מכוונות טובות, אבל המדיניות האווילית שהכתיב האריכה את סבלם של החטופים ועלתה בחיי חיילים. הדרג המדיני שגה קשות כאשר העניק לו כוח מופרך להגביל בצורה קיצונית את פעילות צה"ל ברצועה, באופן שהאריך את המלחמה ועלה בדם רב.
אלון נהג לסמן שטחים על המפות שבהם נאסרה או הוגבלה מאוד פעילות לוחמי צה"ל, בשל חשש להימצאות חטופים בשטח. לפחות במקרה אחד, בדרום הרצועה, נהרגו 12 חיילים במתקפות חוזרות ונשנות של מחבלי חמאס, כתוצאה מהאיסור לתקוף מנהרה שבה הוחזק חטוף אחד. אלון איננו חלילה פושע, אבל הניסיון להופכו לגיבור הוא פופוליסטי, מוליך שולל ומגוחך.
