המערכת הביטחונית של ישראל נמצאת בעשור הקשה והמורכב ביותר מאז הקמת המדינה. איראן נמצאת על הסף הגרעיני, חיזבאללה בצפון, עזה, הטרור ביהודה ושומרון הולך ומאיים על יישובי מרכז הארץ, והאנטישמיות באירופה אך לא רק, שוברת שיאים חדשים. בתוך המציאות הזו, ראש ממשלת ישראל נדרש להחזיק על כתפיו מערכה רציפה – מדינית, ביטחונית, חשאית וגלויה – שאין בה רגע דל.
אבל לצד הזירות החיצוניות, ישנה זירה אחת נוספת שלא נעלמת לשום מקום: הזירה המשפטית. ואי אפשר להתעלם יותר עד כמה היא משפיעה על ביטחון ישראל.

יש רגעים בהיסטוריה שבהם שקט של אולם משפטי רועם יותר מרעם התותחים. מדינת ישראל מצויה כיום בעיצומה של מערכה קיומית – מלחמה גלויה וסמויה מול איראן, מול שלוחות הטרור בגבולות, מול אנטישמיות מתפשטת באירופה, מול ארה"ב המתלבטת בין אינטרסים אזוריים לבין מחויבות היסטורית, ומול תסיסה פנימית שמבקשת לפרום את המרקם הלאומי. ובתוך כל זה, הניסיון לנהל את מדינת ישראל מתנגש בקיר נוסף – רב כוח, נטול אחריות ציבורית, ושאפתן יותר מכל גוף לא נבחר אחר: מערכת המשפט.
לא מדובר עוד בביקורת. מדובר בתופעה פוליטית-מדינית בעלת השלכות ביטחוניות ישירות: מערכת המשפט בישראל מבקשת לשלוט בלוח הזמנים של ראש הממשלה – ובפועל, בשליטה זו היא משפיעה גם על מהלכים ביטחוניים, על החלטות אסטרטגיות ועל סדרי העדיפויות הלאומיים.
זו איננה תופעת שוליים – זהו מאבק על הנהגת המדינה.
אולם בית המשפט חשוב יותר מחדר המלחמה
בעידן שבו כל דקה של ראש הממשלה מוקצית לאיומים ממשיים – מטילים בחופי תימן ועד כוונות איראניות במפרץ ובעיראק – לא יעלה על הדעת שאותו מנהיג ייאלץ להתייצב שוב ושוב באולם בית המשפט במקום בחדר המצב. וזה בדיוק מה שקורה. לו"ז ראש הממשלה מוכתב לא על ידי ראש המל"ל, לא על ידי מערכת הביטחון, לא על ידי הממשלה – אלא על ידי הרכב שיפוטי שמחליט באיזו שעה יחל היום של ראש הממשלה, מתי יתפנה לפגישה דחופה עם שליח אמריקני, ואילו ישיבות קבינט יידחו מפני "משפט נתניהו". זה לא פרט שולי. זו לא תקלה. זו שיטה. זו שליטה.

המערכת המשפטית – לא רק חוסמת, אלא מנהלת
העובדה שמהלך מדיני או מבצעי עלול להידחות או להצטמצם מפני "דיון", איננה פחות ממדהימה. כך נוצר מצב שבו מערכת המשפט לא רק מבקרת את עבודת הרשות המבצעת – אלא בפועל מכוונת את קצב פעולתה.
דוחות על עבירות חקירה בתיקי נתניהו, עדי מדינה שקרסו, חומרים שנעלמו וחקירות שנוהלו באופן פסול – כל אלו כבר מזמן לא רק עניינים פליליים או עקרוניים. הם הפכו לחלק ממציאות שבה המשפט הופך לכלי פוליטי-מדיני שמחליש את יכולתה של הממשלה לנהל את ביטחון המדינה.
מערכת המשפט לא מסתפקת עוד בהיותה שומרת-סף; היא מבקשת להיות קברניט-על.

בקשת החנינה – קריאת התעוררות
הבקשה להפסקת המשפט תחת הכותרת “חנינה” היא לא מנוסה ולא התחמקות. היא צינור חמצן למערכת דמוקרטית שנחנקת תחת עומס של מנגנונים משפטיים שאינם יודעים מתי לעצור. זהו סולם שמאפשר למערכת המשפט לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפסה – עץ שממנו ניסתה לנהל את המדינה, לאכוף אג'נדה ולא רק חוק, ולהפוך את ראש הממשלה לכלי במשחק גדול בהרבה. אין ספק שהמשפט לא הולך לשום מקום. לא מבחינת התהליך המשפטי ולא מבחינת העובדות שהולכות ומתפרקות. אבל השליטה המשפטית בראש הממשלה ומהלכיו – זה כבר מחיר שישראל לא יכולה לשלם.

ואיפה הנשיא?
הנשיא, שהיה צריך מזמן לקרוא לסיום ההליך המתמשך והמזיק הזה, בחר לשתוק. שתיקה רועמת, פוליטית, מחושבת. שתיקה שמשרתת אסטרטגיה עתידית – אולי חזרה למגרש. אולי ניסיון למצוא חן בעיני מחנה מסוים. מה שבטוח – לא הגנה על האינטרס הלאומי.
בעוד ראשי מערכת הביטחון זקוקים להכרעות מהירות, הנשיא מאפשר לפארסה להמשיך להתגלגל, כאילו אין מחיר ביטחוני, אין עומס על ראש הממשלה, ואין השלכות על תפקוד המדינה.

התמונה ברורה: מערכת המשפט רוצה לנהל את המדינה
כאשר מערכת שאינה נבחרת שולטת בלו"ז של ראש הממשלה, מקבלת יכולת להשפיע על זמן ההיערכות הביטחונית, קובעת מתי יתפנה לשיחות ביטחוניות, דוחה ישיבות קבינט, קובעת את מי מאורחי המדינה ראה"מ יפגוש ואת מי לא ורוצה להיות מעודכנת לפרטים בכל מהלך בטחוני או מדיני בתמיכת אנשי מקצוע מהמוסד והשב"כ והמטה הכללי – היא אינה רק "מפריעה". היא מנהלת.
השאלה המתבקשת היא לא פוליטית, לא ימין/שמאל: מי באמת קובע את המדיניות במדינת ישראל – ראש הממשלה או בית המשפט?

לפעול, או להתעורר לבוקר שאחרי ההפיכה
ישראל אינה יכולה לנהל מערכה קיומית תחת פיקוח זמן של שופטים. לא יכולה לתפקד כשמערכת המשפט שולחת את ידה לא רק בחוקים, אלא בלב לבו של הביטחון הלאומי.
להפסקת משפט נתניהו שתי מטרות עיקריות: הראשונה, סולם למערכת המשפט לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסה. השנייה – לחון את עם ישראל מהסאגה המיותרת הזו. בעצם הגשת הבקשה נתניהו מאלצת את הנשיא להיכנס לעניינים ולא לשבת מהצד ולתת למשפט להתנהל בעוד הוא קוצר את הפירות הפוליטיים.
מדינת ישראל חייבת להמשיך להיות דמוקרטית שבה הממשלה מנהלת את המדינה ולא רפובליקה משפטית שבה הרשות השופטת היא מעל הכל.
הבחירה בידינו.
*יוריסטוקרטיה: שיטת ממשל שבה הכוח הפוליטי העיקרי נמצא בידי אנשי מערכת המשפט
