מעטות הפעמים שבהן חברה נדרשת לבחינה מוסרית עמוקה באמת. ישראל מצויה ברגע כזה. אחרי שנים של קרע פוליטי, חשדנות ושנאה הדדית, אנו ניצבים בפני מבחן אמיתי: האם אנחנו מסוגלים להעדיף את טובת החברה הישראלית על פני הסיפוק שבהמשך המאבק הפוליטי.
בקשת החנינה שהגיש בנימין נתניהו אינה רק צעד אישי או משפטי. היא הזדמנות נדירה להפחית את גובה הלהבות הציבוריות. לנוכח זאת, דווקא המחנה הליברלי, המתיימר לשאת את דגל האחריות האזרחית, הפיוס והשיקום החברתי, צריך לגלות מנהיגות מוסרית ולתמוך במהלך.
שלב אחרי שלב: תהליך הטיפול בבקשת החנינה של נתניהו מהרצוג
המשפט המתמשך של נתניהו הפך מזמן משאלת אשמה וחפות למוקד רגשי של חלקים עצומים בציבור. הוא מעמיק את הקרע ומעניק תחושה של רדיפה בצד אחד ושל מלחמה על טוהר המידות בצד השני. כל תוצאה משפטית, הרשעה או זיכוי, תיתפס בעיני מחצית מהציבור כלא לגיטימית. כך נראית שחיקה מסוכנת של אמון הציבור במוסדות הדמוקרטיה.
המחנה הליברלי ידע בעבר לגלות, לשיטתו, סובלנות, מחילה ונכונות להתפייס גם כלפי אויבים נפשעים מבחוץ. הוא ידע לגלות נדיבות, לגישתו, אף כלפי מנהיגים נפשעים שעמדו מאחורי שפיכות דמים נוראית (ראו ערך יאסר ערפאת), מתוך אמונה בכוח המרפא של המחילה. אם ערכים אלו אמיתיים, הם אינם יכולים לחול רק על אויבים מרושעים מבחוץ אלא גם על יריב פוליטי מבית שהקדיש את כל חייו ומרצו לטובת מדינתנו האהובה.
תמיכה בחנינה אינה מזדהה עם נתניהו או עם דרכו, אלא עם הצורך לרפא את החברה הישראלית. זהו מהלך ממלכתי, לא פוליטי. הוא יכול להפחית רעל ציבורי, להשיב מעט אמון במערכת המשפט ולהעביר את המאבק מהזירה האישית לזירה הערכית, שם הוא צריך להתנהל.
החנינה לא תפתור את כל הבעיות, אך היא יכולה לסמן שינוי כיוון: מעבר מהתנגשות אינסופית לנכונות להקשבה, ממלחמת זהויות לניסיון לאחות את הקרע. דווקא כשכל צד משוכנע בצדקתו, נדרשת מנהיגות שמוכנה לגלות נדיבות.
