בימים האחרונים נדמה כי מדינת ישראל כולה מתנהלת תחת לחץ מתמיד של משברים פנימיים: פרשת שדה-תימן, הדלפות מיחידות רגישות, עימותים בין בכירים במערכת הביטחון, ועתה גם סערה סביב הפרקליטה הצבאית הראשית. הציבור, כהרגלו, ממהר לדרוש אשמים. נדמה כי כל אירוע מתורגם מיידית לקריאת קרב: "לפטר!", "להעמיד לדין!".
אלא שהגישה הזאת, רגשית ככל שתהיה, מסוכנת. היא ממוטטת את האמון הציבורי, מחלישה את מוסדות הביטחון, ומטשטשת את ההבחנה בין ביקורת בונה לבין חיסול עצמי. במקום להכות, הגיע הזמן להתבונן. להבין מה השתבש, כיצד לתקן, ואיך למנוע את המשבר הבא.
6+מערכת הביטחון היא לא מטרה לחיצי ביקורת – היא המראה שלנו
צה"ל, השב"כ, והפרקליטות הצבאית הם לא רק גופים ממלכתיים – הם השתקפות של החברה הישראלית עצמה. חברה שממהרת לגנות, לזעום, ולחרוץ גורלות – היא חברה שאיבדה את היכולת לתקן.
במדינות מערביות אחרות, כדוגמת ארצות-הברית ובריטניה, משברים מוסדיים חמורים – כמו חקירות CIA אחרי וייטנאם, או פרשת עיראק – הולידו תהליכי עומק: בדק בית ארוך, בניית מנגנוני ביקורת חדשים, ודו"חות ציבוריים ששיקמו את האמון. לא פיטורים המוניים, אלא שיקום יסודי.
6+גם בישראל, אחרי ה-7 באוקטובר והכישלונות שהתגלו בעקבותיו, נדרשת גישה דומה: פחות רגשות, יותר אחריות. פחות זעם, יותר תיקון.
שלוש פעימות לתיקון אמיתי
חקירה עצמאית ופתוחה לציבור: יש למנות ועדה מקצועית-בלתי תלויה שתבחן לעומק את הכשלים – מהפיקוד הבכיר ועד מנגנוני הבקרה -ותפרסם דו"ח שקוף. הציבור מעדיף לדעת את האמת, קשה ככל שתהיה ולא לחזות בהוצאות להורג תקשורתיות. באירוע בקנה מידה כל כך גדול – כמו ה-7 באוקטובר, היה ראוי לבחון הקמת שתי וועדות שאינן תלויות אחת בשנייה ולהשוות תחקירים ומסקנות.
בניית מערכות בקרה וביקורת פנימית: יש לחזק את מנגנוני הבקרה על מידע, על יחסי דרגי פיקוד, ועל טוהר השירות הציבורי. ביקורת פנימית חייבת להיות מקצועית ולא נקמנית. לאחר הביקורת, הסקת המסקנות והתיקון הנדרש יש להקים גוף מעקב ובקרה ולשפר את המנגנון או הארגון באופן תמידי.
6+חינוך לאומי לערכים ולסבלנות מוסדית: מערכת החינוך האזרחית והצבאית צריכות להחזיר לשיח הציבורי את מושגי האחריות והאמון. חברה שמבינה שתיקון דורש זמן – היא חברה שמסוגלת לשרוד.
איך הציבור יכול לעכל את המשבר? אל תמהרו לשפוט – אמת מקצועית דורשת זמן. הבדילו בין ביקורת לערעור – ביקורת בונה נחוצה; ערעור מתמיד הורס. עודדו דיון ענייני ולא שמועתי – מידע אמין חשוב יותר ממהירות תגובה. האמינו בתהליך – אמון איננו עיוורון, אלא הבנה שמה שלא נבדק – לא נבנה.
6+לאן מכאן? ביטחון, מדינה וחינוך לחוסן לאומי
הסערות האחרונות – החל מכישלונות יום ה-7 באוקטובר, דרך פרשיות ההדלפות, ועד הקרע בין הדרג הצבאי והמדיני – אינן רק שורה של אירועים נקודתיים. הן ביטוי למשבר עומק רחב בהרבה: משבר אמון בין המדינה לאזרחיה, בין הצבא לחברה ובין הדור הבוגר לדור הצעיר. השאלה איננה מי אשם, אלא איך מתקדמים מכאן – ואיך מוודאים שמערכת הביטחון והמדינה כולה לא יישארו שבויות בתחושת כישלון קבועה.
במערכת הביטחונית – תיקון תרבותי, לא רק מקצועי: צה"ל ושירותי הביטחון חייבים להבין שהמשבר הנוכחי איננו רק מודיעיני או פיקודי – הוא ערכי ותרבותי. הדור החדש של המפקדים והקצינים נדרש לגלות אומץ אינטלקטואלי: לדעת לשאול שאלות קשות, לא לחשוש מהביקורת הציבורית, אך גם לא להיכנע לה.
יש לבנות מנגנוני ביקורת פנימיים אמיצים, שאינם תלויים בפוליטיקה או באינטרסים תקשורתיים.
6+יש להחזיר את עקרון האחריות הפיקודית השקטה – מפקדים שמתקנים, לא מגיבים; שמובילים מתוך אחריות, לא מתוך פחד. רק כך ניתן יהיה לשקם את האמון בין הדרג הפיקודי לציבור, ולהחזיר את תחושת הגאווה הלאומית בצה"ל כגוף מאחד ולא כזירה של מאבקים.
במערכת המדינית – פחות פוליטיזציה, יותר ממלכתיות: הלקח המרכזי למערכת הפוליטית הוא פשוט אך קשה ליישום: אסור שמוסדות הביטחון יהפכו לכלי במאבקי כוח פוליטיים ומפלגתיים. יש להקים מנגנון חוצה-מפלגות שיבטיח כי מינויים בכירים, החלטות מבצעיות ופרסום מידע רגיש ייעשו משיקולים מקצועיים בלבד.
6+הדרג המדיני צריך להפנים כי הביטחון הלאומי איננו זירה לניגוח פוליטי, אלא ליבה של הריבונות. לכן, לצד אחריות ציבורית מלאה, יש לשמור על קשר אמון הדדי עם הדרג הצבאי, ולא להפקיר את הקצונה הבכירה ללחצים פוליטיים או תקשורתיים.
במערכת החינוך – לשוב וללמד אחריות, סולידריות ובגרות אזרחית: אם יש לקח חברתי ראשון במעלה מהמשבר הנוכחי – הוא הצורך לחנך מחדש לדמוקרטיה אחראית. מערכת החינוך צריכה להכניס למרכז תוכניות הלימוד את נושא האחריות הציבורית והאמון במוסדות המדינה. במקום לשים דגש רק על הישגים אישיים, יש להחזיר למוקד את ערכי השירות, ההשתתפות, והיכולת לשאת בעול.
6+השיח החינוכי בישראל נדרש ללמד את הדור הצעיר שדמוקרטיה חיה איננה מבוססת על ביקורת אינסופית אלא על ביקורת אחראית; שחופש ביטוי איננו רישיון להשפיל את המשרתים; ושאומץ אזרחי פירושו גם סבלנות מוסדית – היכולת להמתין לתיקון אמיתי במקום לדרוש "דם מיידי".
בתי הספר, תנועות הנוער והתקשורת צריכים להפוך לזירות של הבנת אחריות קולקטיבית – איך כל אחד מאתנו שותף בבניית מערכת ביטחונית ומדינית מתפקדת, גם אם איננו לובשים מדים.
האתגר האמיתי של ישראל איננו רק בהשגת ניצחון צבאי, אלא בהחזרת האמון בין האזרח למערכת. הבחירה בידינו: להמשיך במעגל ההאשמות והאכזבות, או להפוך את המשבר למנוף לתיקון עומק. כמו בכל חברה מתבגרת – הגיע הזמן להבין שתיקון מוסדות איננו מתרחש בצעקה אלא בעמל, לא בזעם אלא באחריות. אם נלמד את הדור הבא איך לתקן בלי להרוס, איך להקשיב לפני שנשפוט – אולי נוכל לומר שמהשבר הזה צמחה חברה חזקה, בוגרת ואחראית יותר.
