accessibility-icon
share-icon
צילום: דוברות הכנסת
צילום: דוברות הכנסת
אל"מ אמיר נוי
אל"מ אמיר נוי
30

ח חשון ה'תשפו (30.10.25)


הטוהר שאבד בדרך: כשהצבא מעדיף להפקיר את הלוחמים מאמירת האמת

העמדות לדין של חיילים שהשתתפו בלחימה בעזה - כמו באירוע שדה תימן, בפרשות פלדשטיין, אוריך ואחרות - מעוררות חשש גובר בציבור כי מדובר במנגנון שמשרת את תדמית הצבא יותר משהוא מחפש את האמת • האם הצדק הצבאי הפך למסך עשן שמסתיר כשלים מערכתיים?


בחודשים האחרונים נדמה שהציבור הישראלי צופה בתיאטרון שבו כל השחקנים לובשים מדים, אך הבמה מתמלאת עשן כבד. הפרקליטות הצבאית מפרסמת כתבי אישום, עוצרת חיילים, חוקרת אירועים מבצעיים – והכול בשם "הטוהר המוסרי של צה"ל". אלא שהשאלה האמיתית איננה אם חייל או מפקד ירה כדין במחבל נוח'בה או להבדיל העביר מסמך שלא על פי הנהלים. השאלה היא למה דווקא עכשיו, ובמיוחד – מה מסתתר מאחורי מסך הצדק הזה.

מאז אירוע שדה תימן, שבו חיילים מצאו עצמם בחדרי חקירה בעקבות פרסום סרטון מבושל ובו האשמת שוא על ביצוע מעשה אינוס במחבל נוח’בה, הולכת ומעמיקה התחושה כי נוצר נתק בין הלוחמים בשטח לבין מי שאמורים להגן עליהם משפטית. האירועים של פלדשטיין ואוריך, שנחקרו ונשפטו תחת אור זרקורים ציבורי עוין, אינם עוד "מקרים בודדים". הם הפכו לסמל. סמל לצבא שמנסה להחזיר לעצמו את הלגיטימציה הציבורית באמצעות הקרבת בודדים.

maximize-image
images-count2+
צילום: אורן בן חקון, פלאש 90

ככל שנערמות החקירות, כך מתחזקת התחושה שבמקום לעסוק בשאלות היסוד – מה באמת קרה ב-7 באוקטובר, מי כשל בהתרעה, ומדוע המערכת הביטחונית על שלל יחידותיה קרסה – מעדיפה המערכת לעסוק בתיקי ירי ועבירות נהלים זניחות של חיילים וקצינים מן השורה. כך מחד מוחזק החייל סער אופיר במעצר חודשים ארוכים ולכתב אישום אינו נראה באופק, או מעצרו המתוקשר של רס"ן י. בבית מלון באילת וכליאתו מבלי יכולת לראות עו"ד 12 ימים רצופים מוכיחים שזו אינה קונספירציה; זו דינמיקה מוכרת ממשטרים לא דמוקרטים. כשמערכת מאבדת שליטה, היא מחפשת שליטה במקום אחר – במקרה דנן, במסדרונות המשפט.

יש הסבורים כי מאחורי מסע ההעמדות לדין מסתתר צורך עמוק יותר: להחזיר אמון ציבורי בצבא דרך הפגנת "מוסריות יתר". אלא שמוסריות אמיתית איננה נמדדת ביכולת להעמיד לדין, אלא ביכולת לומר את האמת – גם אם היא לא נוחה, קשה ובעלת משמעויות מרחיקות לכת. הצדק איננו מראית עין, והאחריות לא תיעלם רק מפני שחייל צעיר עמד לדין.

maximize-image
images-count2+
צילום: אורן בן חקון, פלאש 90

השאלות הגדולות עדיין פתוחות: מי אחראי למחדל המודיעיני/מבצעי? כיצד אפשר היה לאפשר לאלפי מחבלים לפרוץ את הגדר? מדוע מערכות ההתרעה שותקו? האם השתיקה היתה חלק ממהלך גדול יותר? מדוע לא נחשפים פרטים על המרגל מפיקוד הדרום? איך זה שהמערכת פועלת כרגע לשחררו ממעצר ולא להגיש נגדו כתב אישום? כל עוד התשובות אינן ניתנות, קל להעמיד לדין לוחמים. הם זמינים, הם מוחשיים, והם לא יזמינו ועדת חקירה ומשמעותם היא כמו הקרבת פיון בכדי להגן על המלך והמלכה על לוח השחמט.

איש אינו מבקש חסינות לחיילים שעוברים על החוק. אך כאשר הקו המנחה את החקירות נראה פוליטי או תקשורתי יותר מאשר ערכי, נוצר נזק מוסרי עמוק יותר מזה שמבקשים לתקן. חיילים מאבדים אמון במערכת; למערכת קבלת ההחלטות בכל הדרגים נכנסים שיקולים זרים ולא ענייניים ומדינה שלמה מתחילה לתהות למי באמת שייך צה"ל – ללוחמים או ליועצים המשפטיים שלו.

maximize-image
images-count2+
שדה תימן | צילום: דודו גרינשפן, פלאש 90

הלקח ההיסטורי ברור: צבא שמתרחק מלוחמיו מאבד את נשמתו. צבא שמגן על עצמו באמצעות משפט במקום באמצעות אמת, ימצא את עצמו מגונן רק על מסמכים ויאבד את אמון לוחמיו.

הגיע העת להפיג את העשן. ישראל זקוקה לוועדת חקירה עצמאית – לא רק בכדי "להעניש אשמים", אלא בעיקר בכדי להשיב את האמון. אין טוהר נשק בלי טוהר אמת. והאמת הזו, נדמה, הולכת לאיבוד בתוך פרוזדורי הפרקליטות.

אל"מ אמיר נוי

אל"מ אמיר נוי

אל"מ במיל'. חבר פורום המפקדים והלוחמים, פרשן בטחוני ופובליציסט. מפקד תא התיאום המבצעי עם צבא ארה"ב, לשעבר.

עקבו אחרינו גם ב-Google News