באופן אישי שירתתי 20 שנה כלוחם, בני ומשפחתי הענפה גם הם מתגייסים (במלחמה האחרונה תרם שבט פילבר למדינה יותר מ 4,000 ימי מילואים). אין ספק, כי גם החרדים צריכים לשאת בנטל של שמירה והגנה על המדינה כמו כולם.
במשך עשרות שנים העדיפו החרדים להתבדל – והחילוניים העדיפו אותם רחוק מהעין. בשנים האחרונות יש שינוי גדל והולך של חרדים המעוניינים להשתלב בחברה הישראלית, תחילה בעבודה, וכיום גם בשירות צבאי.
1+ההשתלבות הזו חייבת להיות מלווה גם בתנאי שירות מתאימים. לציונות הדתית לקח כמעט 25 שנה לעבור ממסגרות סגורות ומותאמות (ישיבות ההסדר), לשילוב מלא של בוגרי המכינות, בהסכמות שכללו גם פטור ללומדי תורה.
אין סוגיה מלבד ההתיישבות שפוליטיקאים משני הצדדים עשו ממנה קריירות והון פוליטי עשרות שנים כמו גיוס חרדים. טומי לפיד האב, ואחריו יאיר הבן, אביגדור ליברמן, עכשיו בנט, ועל הדרך אינסוף אחרים נזכרו בגיוס חרדים רגע לפני הבחירות לצרכי קמפיין. אך בפועל הם הזניחו את הטיפול בנושא בשש אחרי הבחירות.
המלחמה הארוכה בתולדות ישראל חידדה את הצורך בלוחמים, ויותר חרדים גם מעוניינים להיות לוחמים. רק במלחמה הזו לחמו בקרבות בעזה כמה אלפי חרדים ממסגרות קיימות בסדיר ובמילואים – נצח יהודה, חץ (צנחנים) תומר (גבעתי), ובאופן סימבולי שלושה ימים לפני הפסקת האש נכנסו לעזה שתי הפלוגות הראשונות של חשמונאים – כשירים ללחימה. כמה עשרות גם נפלו בקרבות.
לצה"ל יש צורך ויכולת קליטה מוגבלים, לצבא הסדיר וצבא המילואים. כל לוחם סדיר שהוכשר ממשיך במילואים עוד עשור שנים קדימה. זה היה התהליך שהפך את חטיבות המילואים המובחרות של החי"ר למלאות בכיפות סרוגות ("אוכלי מוות" בפי שונאיהם).
1+שנתיים התעמתי עם רבים כי אי אפשר לגייס בכפייה לוחמים שצריכים הרבה הקרבה ומוטיבציה. הם לעגו, אבל היועמ"שית, ארגוני ה"מילואימניקים" (התארגנויות פוליטיות תוך נשיאת שם הצבא לשווא), יולי אדלשטיין ובג"צ – איש מהם לא הביא לבקו"ם חייל אחד (אם לא מחשיבים עריקים שנכלאים בבתי הכלא הצבאיים). מה שכן היתה הרבה תעמולת בחירות.
היחידים שהכשירו לוחמים היו ראש השב"כ הנוכחי, האלוף (במיל) דוד זיני, ואל"מ אבינועם אמונה, ואם לא היו מפריעים להם היו מכניסים לעזה שני גדודים ולא שתי פלוגות. הם עשו זאת בכבוד והושטת יד אמיתית. והלוחמים שהכשירו הם הנחשונים שהעזו ראשונים, וכמו בכל תופעה חברתית מצליחה אחריהם יבואו עוד רבים. התהליך יבחן במספר שנים לא במספר חודשים.
כעת המלחמה העצימה הסתיימה, המילואימניקים חוזרים הביתה, החברה הישראלית מדברת על פיוס, אחדות ואיחוי. הגיע הזמן לתת לתהליך החברתי הזה, שכבר מתרחש להתעצם. זה יקרה רק עם כבוד, חיבוק הערכה ללוחמים שכבר התגייסו, שכל אחד מהם חוזר לקהילה שלו עם מדים ומור"קים (מורשת קרב) וזוכה כיום לכבוד והערכה. (בדיוק כמו שקורה אצלי בבית הכנסת ללוחמים שחוזרים מעזה).
ככל שנרחיק מהאירוע את היועמ"שים והפוליטיקאים (משני הצדדים), ובעיקר את התקשורת שמחפשת בכל כוחה להשאיר את הפצע המוגלתי הזה מדמם ו"ולהוכיח" שרק עם עוד כוח זה יעבוד, יהיו בצה"ל הרבה יותר חרדים והרבה יותר מהר. נכשלתם בכוח וכפייה, תנסו בהסכמה ויד מושטת.
