כשנציג חמאס באיו"ש מצהיר בפה מלא ש"הטבח הבא יגיע מאיו"ש" – זו לא אמירה סתמית. זו אזהרה. זו תזכורת צורבת למה קורה כשהתרעננות ביטחונית הופכת לשאננות לאומית. אחרי כל מה שעברנו בעוטף עזה, אחרי הזוועות והאובדן, אסור לנו לאפשר לעצמנו להתנחם במחשבה ש"זה לא יקרה שוב". כי זה בדיוק מה שאמרנו בפעם הקודמת – וזה קרה.
ההתבטאות הזו לא נולדה בחלל ריק. ביהודה ושומרון מתרחשת בשקט הסלמה זוחלת: הברחות נשק בהיקפים עצומים מירדן, שיתופי פעולה בין חוליות מקומיות לגורמי חמאס, ושטף הסתה בלתי פוסק ברשתות החברתיות. כל אלה מצטרפים לקריאה גלויה לפעולה. זה לא עוד רעש רקע ביטחוני – זו תשתית טרור פעילה. והאויב לא מסתיר את כוונותיו: הוא אומר לנו בדיוק מה הוא מתכנן. השאלה היחידה היא – האם אנחנו נקשיב בזמן?
מדינת ישראל חייבת לעבור ממצב של תגובה למצב של יוזמה. לא לחכות למתקפה כדי "להחזיר שליטה", אלא למנוע אותה מראש. זה אומר סיכול ממוקד של מנהיגי טרור באיו"ש, החרפת אכיפת הנשק הבלתי חוקי, חיזוק נוכחות צה"ל והמשטרה סביב קו התפר, והשקעת משאבים משמעותיים בהגנה על יישובים אזרחיים. האחריות לביטחון התושבים אינה יכולה להישען רק על כיתות כוננות מתנדבות – היא חובתה של מדינה.
במקביל, דרושה בהירות מדינית: אסור להמשיך לנהל שיח כפול – יד אחת שמדברת על רגיעה ויד שנייה שמעלימה עין מהתעצמות הטרור. מדיניות אחידה, נחרצת וברורה, תיצור הרתעה אמיתית ותבהיר לכל מי שמרים יד על ישראל – שיש מחיר כבד לכך.
אך לצד הביטחון, יש גם את המרכיב האנושי. תושבי קו התפר חיים בתחושת מתח מתמדת, ועם כל תקרית ירי – עולה השאלה אם מישהו בכלל רואה אותם. חיזוק החוסן האזרחי, מהשקעה בתשתיות ועד תמיכה נפשית, הוא חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי שלנו. מדינה שמגנה על תושביה רק בזמן מלחמה – מפספסת את שליחותה ביום שאחרי.
ההתראה שקיבלנו מחמאס איננה רק איום לחוסננו, למנהיגות שלנו, וליכולת שלנו ללמוד מטעויות העבר. כי הפעם, אין לנו את הפריבילגיה לטעות. אם נפעל עכשיו, נוכל למנוע את הטבח הבא. אם נמשיך להתעלם אז נעמוד שוב מול מראות שאיש מאיתנו לא רוצה לראות. הבחירה בידינו לשתוק, או להקשיב לאזהרה ולפעול. ואני בוחרת לפעול.
