בבוקר ה-7 באוקטובר, אלקנה פדרמן, קב"ט פסטיבל "נובה", עוד הספיק לקיים הערכת מצב שגרתית עם המשטרה בשעה 5:30. "אמרו לנו שהכל בסדר, מסיבה יפה, הכל זורם," הוא סיפר בריאיון לעידו טאובר. "שעה אחר כך התחילו הטילים". מרגע זה, חייו וחיי אלפי המבלים במקום השתנו לבלי הכר.
לדברי פדרמן, ברגע שהחל ירי הרקטות, הוא וצוות המאבטחים שלו הפכו מיד ממנהלי אירוע לכוח הצלה. "אתה נהפך לאדם שמגיב", הוא מסביר את התחושה. "אני מגיב לאירועים, לפצועים שמגיעים מכל מקום". הוא מדגיש את גבורתם של המאבטחים, שעבדו במסיבה על תקן סדרנים לא חמושים.
1+"כשהתחילו הטילים, אף מאבטח לא הלך הביתה. הם לא היו חמושים, אבל ידעו שהם האבא והאמא של המבלים שם". הצוות שלו, לדבריו, נשאר במקום כדי לפנות את החוגגים ולא עזב "עד שהמבלה האחרון יצא החוצה". 11 מאבטחים נרצחו בקרבות.
האירוע הסלים במהירות עם חדירת המחבלים לשטח הפסטיבל. פדרמן, שלא היה חמוש, לא היסס. "הסתערתי עליהם באינסטינקט", הוא משחזר. "השגתי נשק מחייל גיבור בשם אופיר צסטה, ואחר כך לקחתי אקדח משוטר שנהרג לידי, והמשכתי להסתער עד שקיבלתי כדור".
לאחר שנפצע, הוא רץ "ריצת אמוק" לתוך שדה סמוך, תחת ירי בלתי פוסק. "בנס הגעתי לאיזה שיח וחיכיתי שם פצוע עד שתיים וחצי בצהריים, עד שפינו אותי", הוא מספר. פדרמן פונה לבית החולים סורוקה, שם עבר שני ניתוחים.
1+המחיר האישי ששילם פדרמן הוא כבד. בנוסף לפציעתו, חמישה מחבריו המאבטחים נחטפו לעזה. שניים מהם, שלומי זיו ואנדריי קוזלוב, חולצו במבצע ארנון, עומר שם טוב שב בעסקה. שניים נוספים – איתן מור ובר קופרשטיין – עדיין מוחזקים בשבי חמאס.
איתן מור, הוא מספר בכאב, הוא חברו הטוב של אחיו הקטן. "כל יום אני מחכה שהם יחזרו", הוא אומר, אך מתנגד נחרצות לעסקת כניעה. "כמה שאני רוצה אותם בבית, לא צריך לשחרר אף מחבל". לדבריו, הוא בטוח שזו גם הייתה דעתם של חבריו. שנתיים אחרי, פדרמן, שפעיל גם בתנועת "צו 9" החוסמת את משאיות הסיוע לעזה, נושא עמו את הצלקות הפיזיות והנפשיות, וממשיך להילחם למען חבריו ולמען מה שהוא מאמין בו.
