לאחר כמעט שנתיים של מלחמה, ישראל מתקרבת לסיום המלחמה הארוכה בתולדותיה (בהסתייגות ממלחמת ההתשה במובנה הרחב). אחרי המכה הקשה של טבח השבעה באוקטובר, ישראל קמה מההלם, הפגינה רוח לחימה וכושר עמידה יוצאי דופן, והובילה מערכה רב-זירתית שבלמה והרתיעה את אויביה בצפון ובדרום, הפילה את הציר השיעי שסגר עלינו במלקחיים, והציבה תנאי פתיחה טובים יותר ליישוב החזית העזתית.
כדי לנהל מלחמה ארוכה לאחר טראומה כה עמוקה, נדרש חוסן מוסרי וקולקטיבי יוצא דופן. חוסן כזה פירושו הסכמה לאומית להקרבה, סבלנות אסטרטגית, ויכולת להכיל מחירים בהווה כדי להבטיח ביטחון לדורות. הניצחון אינו תכלית סמנטית, אלא הוא תנאי למרחב חיים בטוח בעשורים הקרובים.
2+דווקא בתקופה שבה דרוש חוסן, חלק ממנגנוני התיווך הציבוריים, בראשם זירות מדיה מרכזיות, מחלישים שוב ושוב את יכולת העמידה. לא משום שהם מבקרים; ביקורת היא הכרחית. אלא משום שהביקורת, כפי שהיא מוגשת לציבור, לוקה לעיתים קרובות בחוסר מידתיות, בסלקטיביות של עובדות, ובהטיה פוליטית גלויה שמטרתה להפיל את ראש הממשלה בשעת מלחמה. הדבר בולט בערוצים 12-13, בידיעות אחרונות, ynet, וב"הארץ".
המוטיבציה אינה רק אידאולוגית; היא גם סוציולוגית: חרדה מהתבססותן של קבוצות חברתיות המזוהות עם הימין והמאיימות על ההגמוניה הישנה. בתוך מאבק זה, דמורליזציה, כלומר: קריאה פרשנית של המציאות שמדגישה תקיעות, כישלון ואוזלת-יד, הופכת לכלי.
2+בהיסטוריה יש מעט דוגמאות לניתוב תקשורתי שיטתי שמערער רצון מלחמתי מבית. ב-1917 הבולשביקים הפעילו קמפיין "שלום, אדמה ולחם" שהעמיק את עייפות החומר ברוסיה, חתר למשמעת הצבאית, והכשיר יציאה מהמלחמה במחיר ויתורים כבדים. בישראל עצמה, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, ראינו מחאה שהתקרבה עד סף ביתו של ראש הממשלה והצליחה לשחוק את חוסנו; זהו תזכורת לכוחו של מרחב ציבורי בהטיית מצפן לאומי.
אין פירוש הדבר שהתקשורת אמורה להיות מגויסת. אך יש הבדל בין ביקורת מקצועית – שמודדת הישגים מול יעדים, קושרת בין טקטיקה לאסטרטגיה, ומבחינה בין רעשי רקע למגמות – לבין פרשנות שמחזרת אחר כותרת פסימית בכל מחיר. כשפרשנים קבועים, דוגמת עמוס ידלין, ישראל זיו ואחרים, מתעקשים שוב ושוב על תרחישי כישלון שאינם מתממשים, ובכל זאת מוזמנים דרך קבע, נוצרת אשליה של קונצנזוס מומחים שמלבה דמורליזציה. לא פחות מכך פועלים פרשנויות של דמויות פתטיות כמו בן כספית או ברק סרי, שבהם העמדה המתעבת את ראש הממשלה היא כה טוטאלית עד שהיא מתנתקת לעיתים מנתונים אמפיריים ומהתפתחות האירועים בשטח.
2+מנגד, המלחמה הנוכחית חשפה גם נכס אזרחי אדיר: רוח העמידה של החברה הישראלית. התגייסות מילואימניקים, חוסן של יישובי ספר, תרומה אזרחית ומתנדבים. כל אלה מלמדים על עמוד-שדרה לאומי שאינו נתון לעריכה של מהדורות החדשות. זו בדיוק הסיבה שהנדסת תודעת תבוסה לא תצלח: מפני שהחוויה הממשית של הציבור (במערכה, בעורף ובחיי היום-יום) חזקה מהנרטיב שמבקשים להנחיל לו.
מילה אחרונה על הנהגה. ניהול מלחמה רב-חזיתית מחייב קור-רוח, היררכיית יעדים, ותיעדוף בלתי-פופולרי לעיתים. ראש הממשלה מוביל מערכה מורכבת תחת אש פוליטית וציבורית, וממשיך להתמיד בקו אסטרטגי גם כאשר חלק מהמערכת התקשורתית מנסה להסיט את ההגה. אם נשמור על סבלנות אסטרטגית, נשלים את ההכרעה בזירה העזתית, ונקבע סדר יום אזורי שמרחיב הרתעה ושיתופי פעולה, נוכל להביא לסיום ראוי של המלחמה ולהבטיח אופק בטוח לילדינו בארץ המובטחת.
