כאיש חינוך, חשוב לי לפרסם מכתב פתוח למורים ולמורות בישראל לקראת האחד בספטמבר – יום פתיחת שנת הלימודים תשפ"ו. לראשונה, לאחר 18 שנים אין לי כיתה שאותה אני מחנך, אין לי תלמידים שאותם אני מלמד. 18 שנים במערכת החינוך כמורה, מחנך, רכז ועוד שלל תפקידים בתוך מערכת החינוך מגיעות לסיומן.
ביום הזה אני מלא הערכה והערצה לצוותי ההוראה הנפלאים שלנו. כמי שמכיר היטב את עולם החינוך וההוראה בישראל, אני יודע כמה קשה אתם עובדים, אני יודע כמה מסירות יש לכם למקצוע שבו אתם עוסקים.
המורים והמורות בישראל המעצבים ומחנכים את דור העתיד שלנו חייבים להיות בשורה הראשונה של המעמד החברתי והציבורי במדינה. החינוך וההוראה של ילדינו הוא הדבר החשוב ביותר, היקר ביותר והמשמעותי ביותר על מנת שנמשיך את קיומנו כאן לדורות הבאים. "הדואג לדורות מחנך נפשות".
בשנים האחרונות ענף החינוך בישראל עובר טלטלה. מעמד המורה נשחק, להיות מורה בישראל גוזר עליך לפעמים להיות באתגר כלכלי מובנה. ההכרה הציבורית במקצוע הולכת ופוחתת וכל זה עוד לפני הגורמים החיצוניים שטלטלו את העולם ואת המדינה בשנים האחרונות- מגיפת הקורונה, מלחמת 'חרבות ברזל' שאנחנו עדיין חווים, כל אלה שברו את הרצף הלימודי והחינוכי של ילדינו והפכו את ההוראה והחינוך למאתגרים עוד יותר.
אני מסיר את הכובע בפני המורים והמורות שעומדים באתגר הענק הזה ויכולים לו. המחנך, שעזב את תלמידיו ויצא למאות ימי מילואים כאשר תוך כדי הלחימה המשיך להיות בקשר עם תלמידיו, לחשוב עליהם, לכתוב להם ובעיקר בעיקר לדאוג להם.
המחנכת, שתוך כדי החרדה ודפיקות הלב המואצות על הבן או על הבעל בחזית, שתוך כדי הניהול השוטף של הבית, לבד, המשיכה לבוא יום יום לבית הספר עם חיוך (גם אם לפעמים הוא היה מאולץ או מזויף) וללמד את התלמידים, להספיק את החומר הלימודי, להקנות ערכים, מידות וידע.
המנהל או המנהלת, שמוסרים את הנפש ממש שהמערכת תמשיך לתפקד, שתהיה מורה בכל כיתה בכל רגע נתון, שנפש התלמיד תמשיך לשמור על שפיותה ועל הדרך אולי גם יועבר חומר ותוכן לימודי. בפניכם ובפניכן אני מסיר את הכובע.
דעו לכם מורים ומורות יקרים ויקרות, כי את פירות החינוך לא רואים תוך יום, שבוע או אפילו שנה. החינוך הוא אומנות הסבלנות. היכולת לזרוע זרעים, לעמול, לעבוד קשה ולהתפלל שיום אחד, אולי רק בעוד חצי יובל ייראו התוצאות. ההתמודדות היומיומית בין כותלי הכיתה ובמסדרונות בית הספר איננה קלה בכלל אבל שכר גדול מאוד בצידה.
אז כאמור, אני השנה ללא תלמידים. אני ממשיך את השליחות שלי בשדה התקשורת אבל מתוך חיבור ושייכות לעולם החינוך. יש לי צביטה קטנה בלב ואני כבר מתגעגע, ודי מקנא בכם שאתם נכנסים היום לכיתה עם הברק המיוחד הזה בעיניים, ברק ששמור ליום הראשון ללימודים.
תמשיכו להאמין בחינוך! תמשיכו להאמין בדרך! אתם, המורים, המורות וצוותי ההוראה בכלל עושים את העבודה החשובה והמשמעותית מכולן. הויברגרבפרוס עלינו שנת לימודים חדשה אני מאחל לכם ולעם ישראל כולו הצלחה רבה בשליחות המיוחדת שאתם מבצעים.
