ב-12 באוקטובר 1977 פתחה חברת הבנק הגדולה Citicorp (לימים Citigroup) את גורד השחקים הגבוה ביותר בניו יורק מאז ראשית שנות ה-30. עיצוב הבניין לא התקבל באהדה גורפת, עם זאת, היקף השאפתנות וההנדסה שלו היו מרשימים.
אך עתידו של הבניין כמעט היה קטסטרופלי, אילולא שני סטודנטים שגילו ליקוי חמור בהנדסה, הבניין היה עלול לגרום למותם של אלפי תושבי ניו יורק. הבניין עדיין עומד היום, אך שונה במעט מהמבנה של 1977.
2+הפגיעות לרוחות
לבניין בשווי 128 מיליון דולר הייתה פגיעות גבוהה יותר לרוחות ממה שחשבו. אם מערכת הייצוב הייתה נכשלת, רוחות חזקות היו עלולות לגרום לקריסת המבנה. אותן רוחות פוקדות בממוצע את ניו יורק אחת ל-16 שנה. כשהמהנדס וויליאם לה-מסורייר הבין זאת ביולי 1978, עונת ההוריקנים הייתה כבר בעיצומה.
בתוך חודשים, פועלים ביצעו תיקונים של הבניין בחשיכה, כששביתת עיתונאים באותה תקופה שמרה על סודיות המצב, והציבור נותר חסר מודעות למקרה המצמרר עד אמצע שנות ה-90. ספר חדש חוקר את המשבר ומספר את סיפורו של לה-מסורייר, שהתריע בעצמו על הליקוי.
2+מגדל על רגליים
הבניין תוכנן על מגרש בו עמדה כנסייה שלא הסכימה בהתחלה למכור את השטח שלה לקונים. הוסכם שהכנסייה תמכור את המבנה וזכויות האוויר, בתנאי שהבנק יבנה לה כנסייה נפרדת.
האדריכל הציג את הדילמה למהנדס לה-מסורייר, שהציע פתרון ייחודי: גורד השחקים מונח על ארבע רגליים, כל אחת במרכז פאה, ולא בפינה. לצורך יציבות נוספת, פותחה מערכת חיזוק ועמודים שיקלו על העומס, יחד עם משקל נגד ענק של 400 טון בקומות העליונות.
גילוי הליקוי
סטודנטית להנדסה בפרינסטון בשם דיאן הארטלי, הייתה בשנה האחרונה שלה כשהחליטה לכלול את גורד השחקים בעבודת הגמר שלה. היא קיבלה את תוכניות המבנה והחלה לבחון כיצד הבניין מתנהג תחת עומסי רוח שונים.
2+במהלך הניסוי, דיאן שמה לב שמשהו לא מסתדר. רוחות מסויימות, יצרו עומס גבוה מהצפוי. בהתחלה היא חשבה שטעתה בחישוב, והתקשרה לאחד ממהנדסי הבניין כדי להתייעץ והוא הרגיע אותה: "הבניין חזק מספיק, אין לך מה לדאוג", היא נרגעה, והמשיכה הלאה.
סטודנט נוסף, לאדריכלות במכון הטכנולוגי של ניו ג'רזי, גילה בעצמו את הבעיה, בעקבות פרויקט מחקר של אחד מהמורים שלו. הוא הבין שהעמודים המרכזיים, יוצרים פגיעות רציניות במקרה של רוחות חזקות. הוא התקשר ישירות למהנדס הבניין והעביר את החשש שלו שקריסה תתרחש ברגע שהרוח תעלה על רמה מסוימת.
הסכנה האמיתית
מהנדס הבניין לה-מסורייר חזר לחשב את עומס הרוח וגילה שהבניין רגיש יותר מהרצוי לרוחות אלכסוניות, וכי החיזוקים בוצעו באמצעות ברגים במקום ריתוך. כל חיבור היה אמור להכיל 14 ברגים – בפועל היו רק ארבעה. קריסה כזו הייתה עלולה להתרחש ללא התרעה ולהרוג אלפי אנשים.
Breve storia di un caso di etica: the fifty-nine story crisis. Un luminare dell’ingegneria strutturale applicata, William J. Lemessurier qui raffigurato (image Courtesy of Bill Thoen).. — pic.twitter.com/7wboJi2I5X
— pierpaolo fornasari (@pierpa_olo) June 10, 2019
לה-מסורייר החליט להתריע על הבעיות בעצמו, עדכן את הבנק, הרשויות והקולגות, והציע תיקון: לרתך פלטות פלדה על הברגים. בוצעו חיישנים לניטור עומס, תוכניות פינוי סודיות והיערכות למזג אוויר קיצוני. תיקוני הבניין נעשו בשקט במשך חודשיים, בלילות.
למרות הסודיות, לה-מסורייר זכה לשבחים על גילויו ושיתוף הפעולה ולציבור נודע על הסכנה רק ב-1995, במאמר בניו יורקר.
