בדיקה שנערכה בחודש יולי במי השתייה בבניין עיריית ניו יורק העלתה ממצא מטריד: בדגימה שנלקחה מברזייה במרתף התגלתה עופרת בריכוז של 1.13 חלקים למיליארד. מדובר בכמות זעירה הנמצאת הרבה מתחת לרף החוקי בעיר, אך מומחה למים הזהיר כי בכל הנוגע למתכת הרעילה, השאיפה היא לצמצם ככל האפשר את החשיפה. במקביל, הבדיקה סיפקה גם תוצאה מעודדת – לא נמצאו בה רמות מדידות של PFAS, קבוצת חומרים תעשייתיים עמידים במיוחד שזכו לכינוי "כימיקלים נצחיים".
מי הברז של ניו יורק מפורסמים בארצות הברית באיכותם ובטעמם, אך בדיקה נקודתית שנערכה עבור ה"ניו יורק פוסט" מעלה כי גם מים שמגיעים לעיר ממקורות איכותיים עלולים לאסוף חומרים בלתי רצויים בדרכם אל הברז.
העיתון לקח דגימה מברזיית שתייה הנמצאת במרתף בניין העירייה ושלח אותה לבדיקה. התוצאה הראתה עופרת בריכוז של 1.13 חלקים למיליארד. כדי להבין עד כמה מדובר בכמות קטנה: לפי הדיווח, היחס דומה בקירוב לטיפה אחת בתוך בריכת שחייה אולימפית.
הריכוז שנמצא נמוך משמעותית מהרף החוקי של 15 חלקים למיליארד הנהוג כיום בעיר, שאמור לרדת ל-10 בשנת 2027. עם זאת, האקדמיה האמריקנית לרפואת ילדים ממליצה על רף מחמיר של חלק אחד למיליארד, ואילו היעד שקבעה הסוכנות האמריקנית להגנת הסביבה, EPA, לעופרת במי שתייה הוא אפס.
ד"ר אריק רוי, מומחה למדעי המים, הסביר כי הבעיה אינה בהכרח במים שמגיעים לניו יורק, אלא במה שקורה להם בדרך אל הברז. "יש לכם מים נהדרים. אתם מביאים אותם מהרי הקטסקיל, אבל למרבה הצער, ברגע שהם מגיעים לתשתית צינורות העופרת הישנה מאוד שלכם, הם יכולים לאסוף עופרת בדרך – וזאת המציאות הלא נוחה", אמר.
לדבריו, גם אם 1.13 חלקים למיליארד עומדים בדרישות החוק, הממצא עדיין מצדיק תשומת לב. רוי הדגיש כי ילדים רגישים במיוחד להשפעותיה של עופרת, וכך גם מי שמתכננים להביא ילדים לעולם.
חשיפה לעופרת נקשרה לשורה של בעיות בריאותיות, ובהן פגיעה בהתפתחות הקוגניטיבית אצל ילדים, אנמיה, בעיות לב וכלי דם, ירידה בתפקוד הכליות ופגיעה במערכת הרבייה. לכן, עצם העובדה שריכוז מסוים עומד בתקן אינה אומרת שכדאי להיחשף למתכת שלא לצורך.
לצד העופרת, הבדיקה חיפשה גם PFAS – משפחה גדולה של חומרים מעשה ידי אדם המתפרקים באיטיות רבה ולכן מכונים "כימיקלים נצחיים". חומרים אלה שימשו לאורך השנים במגוון רחב של מוצרים ותהליכים תעשייתיים.
במקרה של הברזייה בעיריית ניו יורק, התוצאה הייתה מעודדת: לא נמצאה בדגימה כמות מדידה של PFAS. "בדקנו את המים ל-PFAS והדגימה חזרה נקייה, אז זה דבר טוב", אמר רוי. אלא שהוא הדגיש כי אין להסיק מבדיקה בודדת שכל מי השתייה של ניו יורק נקיים מהחומרים הללו.
לדבריו, דגימת מים מספקת תמונת מצב של רגע מסוים בלבד. הריכוזים עשויים להשתנות ממקום למקום ומזמן לזמן, ואף להיות מושפעים מגורמים סביבתיים כמו כמות הגשמים. מי השתייה של ניו יורק מגיעים מ-22 מקורות שונים, ולכן תוצאה של ברזייה אחת אינה מייצגת בהכרח את כלל העיר.
אחת הנקודות המעניינות בבדיקה היא שהחשד המרכזי אינו נופל על מקור המים אלא על מערכת הצנרת. כאשר מים עוברים בצינורות, ברזים או חיבורים ישנים המכילים עופרת, המתכת עלולה לזלוג לתוכם. הבעיה מוכרת בניו יורק. לפי חקירה עירונית שצוטטה בדיווח, בחלק ממשקי הבית שנבדקו בשנת 2025 נרשמו רמות שהגיעו עד 155 חלקים למיליארד. מקור הזיהום יוחס לקורוזיה של מערכות אינסטלציה ביתיות.
הסיכון גבוה יותר בבניינים ובבתים ישנים, ובמיוחד באלה שנבנו לפני השינויים שנעשו בארצות הברית באמצע שנות ה-80 להגבלת השימוש בעופרת במערכות מים. לפי הנתונים שפורסמו, ברחבי ניו יורק קיימים כ-121,100 קווי שירות פרטיים הידועים כעשויים עופרת או מפלדה מגולוונת. העיר פועלת להחליפם בסיוע מימון מהמדינה, וכ-800 קווי עופרת כבר הוחלפו.
אלא שבמקרה הנוכחי קיימת תעלומה: בניין העירייה, כמו מבנים עירוניים אחרים, מחובר לפי הנתונים לקו שירות שאינו עשוי עופרת. לכן לא ברור בשלב זה מה היה המקור המדויק לריכוז שנמצא בדגימה.
דובר מטעם העירייה מסר כי מי השתייה של ניו יורק מגיעים למערכת ללא עופרת, אך המתכת יכולה לחדור אליהם כאשר הם עוברים בקווי שירות פרטיים או בצנרת פנימית. העיר מוסיפה למים חומר היוצר שכבת הגנה בחלק הפנימי של הצינורות, במטרה לצמצם את מעבר העופרת אליהם.
בעירייה גם ביקשו להכניס את התוצאה לפרופורציות. לטענתם, ריכוז של 1.13 חלקים למיליארד נמוך בערך פי תשעה מרמת הפעולה הפדרלית הרלוונטית. העיר מסרה כי היא מנטרת באופן רציף את מי השתייה במערכת ההפצה, במאגרים ובמקורות המזינים אותה. בבדיקה נמצאו גם עקבות של אלומיניום, נחושת ואבץ, אך לפי הדיווח הריכוזים שנמדדו אינם מעוררים חשש בריאותי ונוגעים בעיקר להשפעה אפשרית על הטעם או המראה.
הסיפור ממחיש נקודה חשובה באיכות מי השתייה: מים יכולים לצאת ממקור האספקה כשהם עומדים בדרישות, אך לעבור בצנרת ישנה בדרך אל הצרכן ולאסוף ממנה מתכות. עופרת בעייתית במיוחד משום שהמטרה הבריאותית היא לצמצם את החשיפה אליה ככל האפשר. במקרה של ניו יורק, התשתיות הישנות הופכות את הנושא למורכב במיוחד, משום שהריכוז בברז מסוים עשוי להיות שונה לחלוטין מזה שנמדד בבניין סמוך.
גם תוצאת ה-PFAS מחייבת זהירות בפרשנות. העובדה שלא נמצאו "כימיקלים נצחיים" בדגימה שנלקחה מבניין העירייה אינה מוכיחה שהם אינם קיימים באף מקום אחר במערכת. כפי שהסביר רוי, בדיקת מים בודדת משקפת מקום ורגע מסוימים.
גם בישראל איכות המים נבדקת לאורך שרשרת האספקה, ומשרד הבריאות מפקח על מקורות המים, מתקני הטיפול ומערכות ההולכה. מדי שנה נערכות עשרות אלפי בדיקות במעבדות מוכרות, הכוללות בין היתר בדיקות כימיות ומיקרוביולוגיות. הציבור יכול לצפות בתוצאות לפי יישוב באמצעות מערכת "המים שלי" של משרד הבריאות.
בכל הנוגע לעופרת, התקן הישראלי קובע ריכוז מרבי של 10 מיקרוגרם לליטר, כלומר 10 חלקים למיליארד. משרד הבריאות מציין עם זאת כי לא קיים סף חשיפה בטוח לעופרת ולכן השאיפה היא לצמצם את החשיפה ככל האפשר. בדומה למקרה בניו יורק, גם בישראל מים שעומדים בדרישות במערכת האספקה עלולים להיחשף למתכות בעקבות מעבר בצנרת, ברזים או אביזרים פנימיים; משום כך קיימות בישראל גם דרישות תקן למוצרים שבאים במגע עם מי שתייה, שנועדו בין היתר להגביל זליגה של מתכות כבדות.
משרד הבריאות מדגיש כי הסטנדרטים הישראליים לאיכות מי השתייה תואמים ברובם לתקנים המחמירים המקובלים באיחוד האירופי, בארצות הברית ובהנחיות ארגון הבריאות העולמי. במקרה שבו מתגלה חריגה בבדיקות, התוצאה מדווחת והספק נדרש לבצע את הפעולות הנחוצות, לרבות בדיקות נוספות וטיפול במערכת.
כלומר, גם בישראל חשוב להבחין בין איכות המים שמספקת המערכת הציבורית לבין מה שקורה להם בתוך הצנרת של בניין או דירה. מים יכולים להגיע עד המבנה באיכות תקינה, בעוד תשתית פנימית ישנה עלולה להשפיע על מה שיוצא בסופו של דבר מהברז.
