20 שנה חלפו מאז הגירוש מגוש קטיף, אך עבור פרופ' סודי נמיר, הרופא המיתולוגי של הגוש, הזמן לא ריפא את הפצע. נבואת הזעם שנשא על כתפי החיילים שפינו אותו הפכה למציאות מדממת בטבח שבעה באוקטובר, והזעקה ההיא – "יהיו קטיושות על אשקלון, מרגמות על שדרות, רצח בנתיבות. כולכם שותפים לפשע הזה" – מהדהדת היום בעוצמה מצמררת.
בריאיון מיוחד ל-C14, הוא חוזר אל גן העדן האבוד של נווה דקלים, מסביר מדוע לא איבד לרגע את האמונה בצדקת הדרך, מדבר על הבגידה והחזרה לשירות משמעותו בצה"ל, ועל התיקון הנדרש לעוול שנעשה לעם ישראל כולו.
ה 7.10 לא קשור למדיניות כזו או אחרת.
אני מעלה שוב את ד"ר סודי נמיר שהתריע וזעק ביום בו גירשנו אותו מביתו – מיום הגירוש מהגוש, ה 7.10 הפך לעובדה מוגמרת.
זה מעולם לא היה שאלה של אם.
זו תמיד היתה שאלה של מתי.
הדרך היחידה למנוע את ה 7.10, היתה בכיבוש הרצועה לפני כן. pic.twitter.com/1iJetLtn3g— Igal Malka (@igal_malka_5G) August 28, 2024
"היה צריך להיכנס לעזה בטיל הראשון"
"חכם עדיף מנביא", אמרו חז"ל. נבואתו של נמיר לא נבעה מרוח הקודש, אלא מהבנה מפוכחת של המציאות. 18 שנה לפני הטבח, בעודו נגרר מביתו בנווה דקלים, הוא חזה במדויק את אשר יתרחש.
"היה צריך להיכנס לעזה ביום שירו את הטיל הראשון", הוא אומר היום בנחרצות בריאיון ל-C14. "לא ברור למה היה צריך את כל הטיוח הזה. כולם במדינה ידעו על מערכת המנהרות של העזתים. כל אחד הדחיק את זה והשאיר לקדנציה הבאה בתור. לצערי, התפיסה הביטחונית בעייתית".
4+הוא לא הופתע כשהגירוש יצא לפועל. עבורו, לא הייתה זו הפעם הראשונה בה הוא חווה גירוש יישובים על ידי המדינה. "אני הייתי בעידן עוד של ימית", הוא מספר. "כסטודנט צעיר ותמים לרפואה", הוא השתתף במאבק נגד פינוי חבל ימית, האמין בכוחן של הפגנות ועצומות, אך בסופו של דבר "חטף סטירת לחי".
הניסיון המר ההוא הכין אותו לבאות. גם כאשר חברי הליכוד הצביעו נגד 'תוכנית ההתנתקות' במשאל שערך אריאל שרון, נמיר כבר לא האמין שההחלטה הדמוקרטית תכובד. הוא ראה בכך הוכחה ניצחת לכך שהכל "חרטה אחת שלמה".
4+גן עדן עלי אדמות
לפני 20 שנה, נווה דקלים הייתה עבור משפחת נמיר הגשמת חלום. "חיפשנו מקום רחוק מהמולה של עיר, שמתאים למשפחה של שומרי מצוות", הוא נזכר. "וראינו את נווה דקלים, חלקת ארץ יפהפייה ליד הים, מקום שקט, רגוע, נינוח ושמח. ובעיקר צעיר".
הוא הגיע לשם כרופא צעיר אחרי ברכה של הרב אלישיב, מגדולי הדור, ובמשך 16 שנים בנה את ביתו וגידל את משפחתו. "הגענו לשם בהיריון של הבת השנייה שלנו, נולדו שם 6 ילדים. אשתי נזרקה מהבית כשהייתה בחודש התשיעי של הבת העשירית".
4+"כמו שצריך להניח תפילין – צריך לשמור על חיי יהודים"
למרות תחושת הבגידה הקשה, פרופ' נמיר חזר לשרת בצה"ל כרופא במילואים ללא שמץ של ספק, ואף שירת חודשים ארוכים במלחמת "חרבות ברזל" בתוך עזה. איך מיישבים את הסתירה? עבורו, התשובה נעוצה באמונה עמוקה.
"אני רופא, ועם השנים הפכתי למיומן בטיפול בכוחות הביטחון ובאזרחים", הוא מסביר. "המלחמה היא מצווה גדולה. כמו שצריך להניח תפילין ולשמור שבת – צריך לשמור על חיי יהודים". לדבריו, הניסיון שלו בצה"ל כרופא הביא לפיתוחים שבזכותם חיי לוחמים רבים ניצלו בשדה הקרב. "לכן יש כל כך הרבה קטועי איברים – לפני ההמצאה שלנו הם בכלל לא היו שורדים בחיים".
4+השליחות הזו עברה גם לילדיו. בנו, שחווה על בשרו גם את פינוי היישוב חוות גלעד, התגייס ליחידה מובחרת. בתחילת המלחמה, חמישה מחתניו של נמיר לחמו בעזה. "כולנו פעילים בהתיישבות", הוא אומר בגאווה. "אחת הבנות שלי עברה לכפר מימון אחרי השבעה באוקטובר".
"יש אמון במדינה? בטח שלא, מה פתאום? איזה אמון?", הוא משיב בנחרצות לגבי היחס להתנהלות המדינה. הוא מתאר בכעס מצבים אבסורדיים, כמו הצורך שלו לעמוד בתור במחסום יחד עם רכבים ערבים חשודים בשומרון: "כל זה בגלל שמישהו רקוב במערכת מהשלטון החליט שזה לא מוסרי", הוא אומר, "אני חושב שזה לא מוסרי מה שעושים לנו".
מהגירוש לאחדות
במבט אמוני לאחור, פרופ' נמיר מוצא גם נקודות אור בתוך החושך הגדול של הגירוש. "לילה לפני הגירוש אמרתי לציבור שנראה שעוקרים אותנו מתוך שנאת יהודים ליהודים", הוא מספר. "אבל כמו המדרש על האבנים מסיני, שבכל שבר שלהן ראו דמות שלמה, כך ההתיישבות. אנשי גוש קטיף הקימו גושים חדשים בכל מקום שהגיעו אליו, מרפיח ועד רמת הגולן. סיפורי הצלחה שלא ייאמנו".
יתרה מכך, הוא מאמין שהגירוש עורר את עם ישראל. "עם ישראל התעורר לאחדות – בלי ויתור על עקרונות", הוא אומר. "שירתתי בלבנון הראשונה והאווירה הייתה שצועקים עלינו 'חיילים של שרון ורפול'. היום אין דבר כזה וכל אחד יוצא למלחמה עם תפילה על החבר. זו ממש מלחמת קודש".
התיקון והחזרה
ומהו התיקון לעוול? לדבריו, התיקון הוא בראש ובראשונה שינוי תפיסתי. "מקווה שהמסר נקלט, שהדבר הראשון שצריך לדאוג לו זה חיי יהודים". הוא מותח ביקורת על מערכת הביטחון שלעיתים, לתחושתו, מקדשת ערכים מוסריים מעוותים על פני ביטחון אזרחיה, ומקווה שאנשים כמו עופר וינטר "יעצרו את הריקבון במערכת".
4+ומה לגבי חזרה פיזית לגוש קטיף? "אני כבר לא צעיר, אבל אם יצטרכו רופא ולא יהיה להם – אז אין שום ספק". הוא ממשיך לשרת את ההתיישבות ועם ישראל במסירות, ונוסע כבר במשך 14 שנים לטפל בתושבי השומרון.
המלחמה האחרונה, שבה שירת במילואים כמעט שנה ושמונה חודשים במצטבר, גבתה ממנו מחיר אישי כבד. "יש לי פוסט-טראומה מהמלחמה הזאת, אני בטיפול. הייתי ביחידה שמצאה את כל הגופות בשמחת תורה". אך גם מתוך הכאב, האופטימיות והאמונה לא עוזבות אותו. "בורא עולם נותן את הכוח להתגבר. אני חושב שזה מעל הטבע".
