"אין רע יורד מלמעלה", "הכל לטובה", "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" ועוד אמירות דומות באותה הרוח. כל כך קלות לאמירה מהמרפסת הצופה אל הנוף עם כוס שייק עסיסי ביד – אבל בפועל, כשמציאות החיים סוטרת לנו בחוזקה על הלחי – האם זה באמת כך?
כיהודייה מאמינה אני יודעת בוודאות שה' הוא עצם הטוב, וטבעו של הטוב הוא להיטיב. לכן אין סיכוי שהוא עושה רע, אבל כל הביטחון הזה נדחק לצד כשאני עומדת ליד שורדי שבי חמאס שחוו את הגיהנום עלי אדמות. גם שם אני יודעת שכל מה שקורה זה לטובה, אבל פתאום אני מפחדת לומר זאת ומי אני בכלל שאכריז על כך קבל עם ועדה כשמולי אדם שחווה את הרוע הכי קיצוני על בשרו.

מה שמעניין בכל עניין האמונה, זה אלו שגילו אותה דווקא בשיא החושך, תופעה מעניינת של חטופים שחזרו ומספרים על הקרבה שלהם לבורא עולם דווקא בשבי, מה שמחזיר אותי ליהודי הראשון בעולם – אברהם אבינו שגילה את אלוקים דווקא כשהוחבא במערה.
בחיים האישיים שלי, גם במשברים מאד גדולים – וישנם כאלו, האמונה היא העוגן והמנוע שלי להמשיך הלאה. הקושי הזה לומר כל יום "תודה אבא", גם כשהחטופים מוחזקים בידיהן של המפלצות העזתיות, כשטובי בנינו נופלים ונפצעים בגוף ובנפש בקרבות ובעורף המצב לא יותר קל, גרם לי לצאת לבירור עמוק יותר שבסופו אני לא פוחדת לומר – שהכל טוב. אין לי דרך להוכיח שהכל טוב אבל אני מאמינה לגמרא שאומרת ש"אין רע יורד מלמעלה".

מהיכן נביא את האומץ לומר בקול שהכל טוב?
להרבה פוליטיקאים ישנה תכונה המכונה ניתוק, לומר את המילים הלא נכונות בזמן הכי לא נכון. אני לא אומרת לבוא לאדם שהרגע איבד את משפחתו ולצעוק לו באוזן שהכל טוב ולהתחיל לרקוד וגם התורה לא מעוניינת בכך. לא רק מהסיבה שלכל זמן ועת – אלא מכיוון שאנחנו כיהודים צריכים לעשות את העבודה עם עצמנו ולא לכפות אותה על אחרים.
מה שכן, ואני אביא דברים שקשים לקבלם, זה שהעצבות נובעת מכפירה. לא הייתי מעזה לצטט זאת אם בעל התניא לא היה כותב כך, אבל הוא אומר באגרת הקודש י"א: "מִי שֶׁמִּתְעַצֵּב וּמִתְאוֹנֵן – מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט רַע וְיִסּוּרִין וְחָסֵר לוֹ אֵיזֶה טוֹבָה, וַהֲרֵי זֶה כְּכוֹפֵר חַס וְשָׁלוֹם". אדם ששוקע בעצב מראה כביכול שישנה מציאות שה' עושה רע.

נשמע מפחיד, נכון. היהדות לא שוללת חלילה את הרגשות – להיפך, היא מציגה את ההתמודדות הנכונה איתם. ברגע שהאמונה תהיה איתנה – גם בשעת משבר נישאר חזק בידיעה שהכל טוב ואנחנו רק לא מבינים את המהלך האלוקי. מותר וצריך להיות בשברון לב, אבל כזה שמצמיח ולא מדרדר לייאוש.
ושוב, זהו אינו ניתוק ואנחנו לא פוחדים לגעת בכאבים שלנו. מה זה כן? זו דרך האמונה שאגם ברגר הראתה לנו בצורה הכי טובה שיש כשהמסר שהיא העבירה ביום חזרתה מהשבי: "בדרך אמונה בחרתי – ובדרך אמונה שבתי".

בפועל, קשה לחיות את החיים בידיעה שהכל טוב כי אז גם הדרישה מאיתנו גבוהה יותר, אבל השינוי מגיע מהראש – להכניס עמוק לתודעה את גודלו ורוב טובו של בורא עולם, הלב יימשך לכך אחרי זה ובשונה מבאבות לא מובטח לקצור פירות על ההתחלה, זוהי דרך ארוכה אבל קצרה.
ואם הגעתם עד לכאן מוזמנים לפתוח את אגרת הקודש י"א של האדמו"ר הזקן, אחר מגדולי החסידות, שמדברת בדיוק על כל מה שכתבתי כאן. אם אתם לא בקיאים בכתבי יהדות מהתקופה ההיא, ייתכן ובהתחלה לא הכל יהיה מובן אבל בפעם העשירית כבר יהיה ברור יותר.
