את יולי אוריה זיו הכרתי לא כמו מאות אלפי אנשים אחרים אלא דווקא דרך סרטון מהחופה שלה עם בן זוגה אלעזר אלוס, שנחת לי בפיד. בתוך רצף אינסופי של תמונות, סרטונים ופרסומות, היה בו משהו שעצר אותי. לא רק השמחה, לא רק הרגע הגדול, אלא היה בו משהו טהור ואמונה פשוטה ושלמה עלתה ממנו. זו שאינה זקוקה להסברים, ודווקא משום כך מצליחה לעבור גם דרך מסך קטן.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אחר כך נכנסתי לעמוד שלה. בין רגעים מחייה החדשים בכוכב יעקב מצאתי תכנים של אמונה, עבודת המידות וחיזוק נפשי ורוחני. היא שואלת שאלות, משתפת בתהליך שלה ומצליחה לפתוח דלת קטנה עבור מי שרוצה להתקרב ליהדות – גם אם היא עדיין אינה יודעת כיצד, וגם אם היא רק מבקשת לעצור לרגע את המרוץ.
כששוחחתי איתה הרגשתי את אותו הדבר שהרגשתי מול הסרטון: נחמה ותקווה. יולי מתוקה, רהוטה ומרגשת, אבל מעל הכול – היא חדה במיוחד. היא אינה מתבלבלת ואינה מתנצלת על הדרך שעשתה, על האמונה שמצאה או על המקום שבו בחרה לבנות את ביתה.
"היום קוראים לי יולי אוריה זיו. לפני שנה הייתי יולי זיו, אז הרבה דברים השתנו בשנה הזאת", היא פותחת. "גם הוספתי שם שני כי אני בעלת תשובה והרגשתי ככה שאני מאוד מאוד רוצה להכניס את הקדוש ברוך הוא להוויה שלי, גם לא רק לאורח החיים. והתחתנתי לפני שלושה חודשים. היום אני גרה בהתנחלות, בכוכב יעקב".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
וכשאני מנסה לתקן אותה ומציעה את המילה "התיישבות", היא מחייכת אך אינה נסוגה: "אנחנו אוהבים שקוראים לנו מתנחלים, הכול טוב. זה לחזור לנחלות שלנו, לא להתנחל מלשון אני באה ויושבת אצל חבר יותר מדי זמן. אנחנו לא מתנצלים על זה, הנחלה היא שלנו".
האינסטגרם שלפני והאינסטגרם של אחרי
החיים של יולי מתחלקים כמעט באופן מוחשי ללפני ואחרי. לפני – היא הייתה דוגמנית צעירה, השתתפה בתוכנית הריאליטי "פושרז", הצטלמה לקמפיינים וחיה בעולם שבו הנראות היא שפה והחשיפה היא מטבע. במקביל בנתה לעצמה מסלול אחר: שירות בחיל הים ולימודי משפטים.
ואז הגוף עצר הכול. במהלך התואר אובחנה יולי בדרמטומיוזיטיס, מחלה אוטואימונית דלקתית נדירה שפגעה בשריריה. בתוך זמן קצר פעולות בסיסיות הפכו לקשות, והיא נאלצה לעבור תקופה ארוכה של אשפוז ושיקום. דווקא במקום שבו התוכניות נעצרו והשליטה נשמטה, החל להיבנות בה משהו חדש.
"אני מרגישה שגיליתי את השם באמצע החיים שלי. הלוואי והייתי מגלה אותו לפני, אבל גיליתי אותו בחיים שלי, והאור של התורה ואור המצוות ואור השם יתברך נכנס לי לחיים", היא אומרת. "ואני מרגישה שזה יהיה כפיות טובה מבחינתי לא להעביר את זה הלאה".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אחרי שנתיים שבהן סגרה את חשבון האינסטגרם והתמודדה הרחק מעיני הקהל, היא חזרה אליו אחרת. לא בניסיון לשחזר את מי שהייתה, אלא כדי לשתף במי שהיא נעשית. "יש את האינסטגרם של לפני ויש את האינסטגרם של אחרי", היא מגדירה זאת בפשטות.
היא הייתה בטוחה שהשינוי יבריח חלק ניכר מעשרות אלפי העוקבים שהכירו אותה מהדוגמנות. בפועל, אמנם היו מי שעזבו, אך גל חדש וגדול של עוקבות הגיע. "עולים לי הרבה יותר עוקבים ממה שהייתי עם בגד ים ודוגמנות ופנים יפות", היא מספרת. "מרגישה שאנשים היום בדור הזה צמאים באמת לתוכן וצמאים לתורה וצמאים גם להסתכלות שהיא קצת שונה אולי".
לא להציג חיים מושלמים – לבחור לראות את הטוב
קל לטעות ולחשוב שהתוכן של יולי מציע עוד גרסה מלוטשת של חיים יפים: נישואים טריים, בית חדש, נוף של ארץ ישראל ומילים מחזקות. אבל היא אינה טוענת שהכול מתוק, וגם אינה מבקשת להעמיד פנים שאין קושי. היא מבקשת להציע נקודת מבט.
"אני לא אגיד שהכול מתוק והכול יפה והכול עובר מסך", היא מבהירה. "אני דווקא מנסה מאוד מאוד להראות את החיים כפשוטם". מבחינתה, הבחירה להתמקד בטוב אינה פילטר שמסתיר את המציאות, אלא עבודה יומיומית שמעצבת אותה: "הטוב של החיים שלי, זה תלוי באיך אני אסתכל עליהם. וככל שאני אראה יותר דברים טובים בחיים שלי, יותר נקודות טובות בחיים שלי, ככה החיים שלי יותר טובים".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
בעולם שבו הפיד מלא בכעס, ויכוחים וכותרות, יולי רוצה ליצור מרחב אחר. "אני היום מאוד בוחרת להציג את הצד היפה, גם של הדת וגם של המדינה שלנו", היא אומרת. "אפשר להרים אחד לשני ואפשר גם לא לדבר על דברים מסוימים נטו בשביל לעשות הרגשה קצת יותר טובה. ובסוף באינסטגרם אנשים מאוד מאוד רוצים לפתוח וקצת לברוח מכל מה שהם שומעים בחדשות ובעבודה. אז אני מנסה לתת את המקלט הזה לפחות בפיד שלי".
האותנטיות שלה אינה מתוכננת עד הפרט האחרון. לפעמים היא פשוט כותבת את מה שיושב לה על הלב, משחקת מעט בצבע ובגודל – ומעלה. "אני מנסה להשאיר את זה כמה שיותר אותנטי, כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר קרוב למציאות", היא מסבירה. "אני חושבת שזה מה שיוצר את החיבור".
לעצור את הגלילה – ולעצור למנחה
אולי הדוגמה המדויקת ביותר לדרך שלה היא תפילת מנחה. לפני כחודשיים החלה יולי להזכיר לעוקבות לעצור באמצע היום ולהתפלל. היא גילתה שחלקן כלל אינן מכירות את התפילה, ולכן הסבירה בפשטות מהי תפילת עמידה ומתי מתפללים אותה. למי שכבר גדלה בעולם דתי, היא הציעה להסתכל מחדש על דבר מוכר.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"יש לך אפשרות, יש לך תירוץ לעצור שנייה את היום הזה, לעצור אותו רגע ממרוץ החיים, לעצור, להתכנס לתוך עצמך, שנייה רגע שלך עם הבורא", היא אומרת. "לא מדברת איתך עכשיו שעה התבודדות ביום. שנייה רגע לעצור, להודות, לשבח, להלל, להתרכז בתוך עצמך".
התגובות לא איחרו להגיע. עוקבות כתבו לזיו שבזכות התזכורות שלה הן התחילו להתפלל מנחה ואף מתמידות בכך. אחרות סיפרו לה שהן מבקשות להתחזק בעוד צעד קטן. את ההודעות המרגשות האלו היא שומרת בקבוצת ווטסאפ שפתחה עם עצמה, אולי כדי לזכור ברגעים של ספק שמאחורי מספר הצפיות נמצאות נשמות שנגעו במילים.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"אני לפעמים לא קולטת כמה זה לא מובן מאליו", היא מודה. "מה גורם לה לעצור שנייה לתוכן שלי ויותר מזה – לעצור ולכתוב לי מה זה עשה לה, איך היא הרגישה?". ואז היא מוסיפה: "אני מרגישה שיש לי פה איזושהי שליחות שאני רק מתחילה לגלות אותה. אני אפילו לא מתיימרת להגיד מי אני ומה אני בעולם הזה מבחינת התפקיד שלי".
השליחות הזאת, מבחינתה, אינה להטיף ואינה להציב יעד לאחרות. כשאני שואלת אם הטלפון הפך אותה ל"מחזירה בתשובה" של העידן החדש, היא מסתייגת מהתואר. "אני לא אוהבת לקרוא לזה ככה. אני לא מרגישה שאני מחזירה בתשובה", היא אומרת. לפני שהיא מפרסמת תוכן או מתראיינת היא מבקשת: "השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" – ומאמינה שמי שצריכה לפגוש את המילים, תגיע אליה.
"זה מה שהביא לי באמת ברכה עצומה וזה מה שעוזר לי להיות לא מחזירה בתשובה אלא פשוט לעשות קידוש השם", היא מסבירה. "אני חושבת שמי שמקדשת את השם ברבים, מי שעושה את זה מתוך באמת באמת רצון הכי כנה והכי טהור להפיץ את אור השם יתברך, זה עושה הדים בצורה הכי מטורפת שיש".
דור שצמא לחזור הביתה
יולי רואה בתגובות שהיא מקבלת לא רק סיפור אישי, אלא תופעה רחבה. קהל העוקבות שלה מגוון: צעירות שלא גדלו עם ידע בסיסי ביהדות, נשים דתיות שמבקשות להתבונן מחדש במה שנעשה מוכר, וגם מי שהתרחקו ומגלות פתאום געגוע.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"אנחנו בדור שצמא, צמא לדבר הזה, בדברים הכי קטנים, הכי בסיסיים, הכי בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו", היא אומרת. "זה דור באמת שאני מרגישה שהוא דרך ארץ קדמה לתורה, אבל הוא רוצה את התורה. הוא רוצה את התורה, יש לו את הערכים, יש לו את החינוך, עכשיו תן לי תורה. תן לי לא להתבייש ביהודי שאני, תן לי להוציא את זה החוצה, תן לי ללמוד".
לתחושת הצמא הזו יש בעיניה גם הסבר ישראלי מאוד. אחרי שנים של מלחמה, כאב, לחץ ופילוג, אנשים מבקשים לדעת לשם מה הם כאן ועל מה הם נאבקים. "עברנו תקופות כל כך קשות שאם לא אמונה, שאם לא חזרה למקורות שלנו, אנחנו לא יכולים לעמוד בכל הדברים האלה", היא אומרת. "אנחנו לא יכולים לחיות בישראל בתוך העומס, בתוך הלחץ, בפקקים, בחדשות, בפילוגים, בהפגנות. אנחנו לא יכולים לעמוד בזה באמת ולהישאר שפויים אם לא הסיבה, אם לא מה התכלית, מה הרציונל, מה המהות. מאיפה אנחנו מגיעים? על מה אנחנו נלחמים?".
אבל לצד ההסבר הרציונלי, יש לה תשובה פשוטה יותר: "בסוף כולנו יהודים, כולנו בסוף חוזרים הביתה, כולנו חוזרים לאבא. כל אחד זה מגיע לו בתקופה אחרת בחיים".
היא אינה מצפה שהמסע יתחיל במהפכה. להפך. היא מאמינה בתפילה אחת, באמירת תודה בבוקר, בקריאת שמע לפני השינה; בצעד קטן שמוליד סקרנות, והסקרנות מולידה עוד צעד. "זה מחלחל", היא חוזרת ואומרת. "כל חוזרת בתשובה יודעת להגיד שהדברים חלחלו לה עוד הרבה לפני שהחליטה לחזור בתשובה. זה הרהורי תשובה".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
ואם זה טרנד – שיהיו רק טרנדים כאלה
לא כולם רואים בפריחת תכני האמונה ברשת שינוי עמוק. יש מי שמבטלים אותה כטרנד חולף של טיקטוק. יולי אינה נבהלת גם מהטענה הזאת. במקום להתווכח עם המילה, היא הופכת אותה על פיה.
"גם אם זה טרנד חולף בטיקטוק, אז בוא נסתכל שנתיים־שלוש־ארבע אחורה, נסתכל איזה טרנדים חולפים היו בטיקטוק", היא אומרת. "בוא נסתכל שנייה על המגמה החיובית שיש בדבר הזה. בוא נסתכל על זה שגברים במקום ללכת למועדונים או לשבת ולשתות בפארקים, נערים הולכים לכותל לסליחות".
גם התחלה שנולדה מחיקוי או מסקרנות יכולה, לדבריה, להפוך לחיפוש אמיתי: "אז זה מתחיל כטרנד, אבל אז אתה מתחיל להיות סקרן, מתחיל לשמוע, מתחיל ללכת לשיעורים. זה מחלחל". ולמי שעדיין מתעקש לקרוא לזה אופנה זמנית, יש לה תשובה שאינה מתנצלת: "אז בסדר, אז טרנד. טרנד חיובי, אני מאוד מחזקת את הטרנד הזה. שיהיו רק טרנדים כאלה. טרנדים של ערכים, טרנדים של תורה, טרנדים של להיות בן אדם טוב יותר. אחלה טרנד מדהים".
לזכור מה חשוב באמת
אנחנו נמצאות בימים שבהם כולנו נקראות לעצור. להביט בשנה שחלפה, לשאול מי היינו ומי אנחנו מבקשות להיות, ולגלות שגם דרך ארוכה יכולה להתחיל בתנועה כמעט בלתי נראית של הלב. אולי זו הסיבה שהשיחה עם יולי אינה נשמעת כמו סיפור על שינוי תדמית, אלא כמו סיפור על חזרה הביתה.
כשאני שואלת מה היא מאחלת לעצמה עד אלול הבא, היא חוזרת אל המילים שמלוות את כל השיחה: שליחות, ענווה ומהות. "מאחלת לה להמשיך בדרך שלה ולהמשיך ולזכות ולעשות קידוש השם. באמת באמת להזכיר כל הזמן מה מניע ולעשות את זה בענווה", היא אומרת. "ולזכור מה חשוב באמת. ולהגיע לכמה שיותר אנשים שצריכים את הדבר הזה, שזקוקים לזה אפילו ולא יודעים את זה. ולגעת בכמה שיותר ולעזור, בעיקר בעיקר לעזור לעם ישראל להביא את הגאולה".
