בוקר אחד ביוני 1885, ספינת מלחמה צרפתית חצתה את נמל ניו יורק כשהיא נושאת איתה 200 ארגזים כבדים, ובהם 350 חלקים. הארגזים נועדו להרכיב את אחד הסמלים האמריקאיים הידועים בעולם: פסל החירות.
כשהפסל המרשים בגובה של 90 מטרים נחשף בטקס חגיגי ב-28 באוקטובר 1886, צבעו היה רחוק מאוד מהגוון הירקרק שאנחנו מזהים היום. למעשה, במשך שני העשורים הראשונים שלו, פסל החירות התנוסס בצבע מפתיע ושונה לחלוטין, כך פורסם באתר "History".
2+מצבע נחושת לזהב מבריק
הפסל, שנבנה בצרפת בידי הפסל פרדריק אוגוסט ברתולדי, היה מתנה מהעם הצרפתי לאמריקאים. לצידו של ברתולדי עבד גם המהנדס אלכסנדר גוסטב אייפל מי שבנה לימים את מגדל אייפל בפריז. החלק החיצוני של הפסל הורכב מ-300 יריעות נחושת דקות בעובי של שני פני בלבד.
הצבע המקורי של אותן יריעות היה מעין חום-אדמדם-זהוב מבריק, ממש כמו מטבע חדש. אז למה דווקא נחושת? הסיבה פשוטה: עמידות, גמישות ומשקל נמוך יחסית. המתכת הזו הייתה חזקה מספיק לעמוד בתלאות מזג האוויר והמסע הימי הארוך. בנוסף היא אפשרה לעצב את פרטי הפסל בצורה מורכבת.
2+איך הפכה הגברת לירוקה?
למרות שבתרבות הפופולרית נדמה שזה היה כך תמיד, הגוון הירוק של פסל החירות הופיע רק בתחילת המאה ה-20. הוא הופיע כתוצאה מתהליך טבעי של חמצון הנחושת, מגע עם מי ים, אוויר ואפילו זיהום. במקור בכלל לא ציפו שזה יקרה. היו מי שחשבו שהוא ישחיר או יקבל גוון אדום עמוק.
בנוסף אפילו נשקל רעיון לצבוע אותו חזרה לצבעו המקורי. הקונגרס האמריקאי הקצה לצורך זה תקציב של 62 אלף דולר, לא מעט באותם ימים. אבל הציבור זעם: עבור רבים, לגעת בפסל זה היה כמעט חילול הקודש. ב-1910 הוא כבר היה חצי ירוק, וב-1920 התמלא כבר כולו בצבע הירוק. ולא סתם, הגוון הזה הפך לסמל.
2+סימן ההיכר שהפך לסמל
היום, אותו גוון ירקרק המכונה גם "וֶרדיגריס" נחשב לא רק לאסתטי, אלא גם לפרקטי. הוא יוצר שכבת מגן שמונעת קורוזיה (חלודה) נוספת של הנחושת המקורית.
אז נכון, פסל החירות עומד הרחק מעבר לים, אבל לפעמים דווקא הסיפורים הקטנים כמו איך ולמה הוא הפך ירוק הם אלו שהופכים את ההיסטוריה ליותר מעניינת ומלאת חיים. עכשיו, בפעם הבאה שתראו תמונה שלו או תבקרו בניו יורק, תדעו: מאחורי הצבע המוכר מסתתר סיפור של שינוי, זמן ואפילו קצת כימיה.
