ראיון מיוחד עם פייסל אל פאיז, ראש הסנאט הירדני ובעברו ראש ממשלת ירדן, לתכנית בערוץ חדשות כוויתי בשבוע האחרון, זכה לתהודה מרשימה באמצעי תקשורת רבים וברשתות החברתיות. בראיון התייחס אל-פאיז, בין היתר, למלחמה ולמציאות הקשה בעזה, באומרו: "המצב קורע לב והאכזריות הישראלית בלתי נתפסת, אבל צריך לומר את האמת שאם אתה רוצה מלחמה ולפני שאתה יוצא להרפתקה כלשהי, אתה חייב לחשב את תוצאותיה והשלכותיה, כי מלחמה היא לא הרפתקה.
"הבה נביט על התוצאות לאחר ה-7 באוקטובר. לבנון נחרבה, רצועת עזה נהרסה, אדמות סוריה נכבשו וישראל הגיעה למקורות המים. היא גם מתנשאת באומרה לנשיא סוריה כי לא תאפשר נוכחות של אף חייל סורי בדרום, כך שזו התוצאה של ה-7 באוקטובר".
3+את דבריו אלו של יו"ר הסנאט הירדני צריך להדהד חזק. זהו בדיוק האפקט התודעתי שצריך להיצרב ב-DNA של כל אויבי ישראל באשר הם. ה-7 באוקטובר צריך להיחקק היטב בתודעת הערבים, להיזכר כאסון הגדול ביותר שהביאו על עצמם בעת החדשה, לפחות מאז הקמת מדינת ישראל.
אסון גדול יותר מ"הנכבה" של 1948, חמור מ"הנכסה" של 1967. האפקט ימומש כשיושגו מטרות המלחמה, בכלל זאת כשיוחזרו החטופים, ימוגר החמאס, יושלם כיבוש רצועת עזה, כשהאוכלוסייה הערבית תהגר מהשטח ותחודש בו ההתיישבות היהודית. הקשר בין התישבות וביטחון הינו הדרך להבטיח אחיזה וביטחון לדורות, להבדיל מנסיגות ו"התנתקויות" חד צדדיות. זו השפה והדרך בה מנצחים במזרח התיכון… ולא רק בו.
3+בנרטיב הערבי שיסופר בדורות הבאים, יחשב ה-7 באוקטובר, מבצע "טופאן (מבול) אלאקצא" בלשונם, כ"ניצחון פירוס"- ביטוי המשמש לתיאור ניצחון שעלה במחיר כה רב, עד שיצא שכרו בהפסדו, כדברי האימרה: "עוד ניצחון כזה ואבדנו". יותר משתוצאות המלחמה יחשבו בעיני האויב כתבוסה ניצחת, רצוי מאד כי תיתפש זו בתודעתו, כלא פחות מנקמה.
נקמה אינה רק תגובה על מה שארע, כפי שמציין ד"ר מיכאל בן ארי, היא גם צופה פני עתיד- אל מה שעתיד להיות, אילו יעז האויב להרים ידו שוב להכות בבני עמנו. כך נקדם גם תרופה למכה שעלולה חלילה להגיע משטחים המצויים בשליטת רשות הטרור הפלשתינית.
3+לקח זה צריך למצוא ביטוי הולם ונחוש, גם בשטחי יהודה ושומרון, בטרם יתחולל טבח נוסף, חלילה. דין ג'נין, בלאטה ויאטה צריך להיות כדין רפיח, חאן יונס ושג'עיה. כל מקום ממנו יוצאים מחבלים לרצוח יהודים באבנים, בקבוקי תבערה וירי- יכבש, אוכלוסייתו תאלץ להגר והמקום ישוטח לבלי הכר.
ככל שמושג "הנקמה" יהיה שגור יותר ומוטמע בשיח האזורי, כך תגדל עצמת ההרתעה ואף תגבר על פני מושג "התבוסה" הנתפש בקרב הערבים כמשפיל יותר, הפוגע בכבוד ומחייב מענה לשם הצלתו. הרי כבוד ("אִחְתִרַאם") הוא העיקר אם לא הכל במזרח התיכון, לפחות בקרב הערבים, עליו נלחמים עד מוות ובשמו גם רוצחים אפילו בנות משפחה.
3+הוכחה לדברים קיבלה מדינת ישראל ב-1973 מהמצרים ב"מלחמת אוקטובר", היא מלחמת יום הכיפורים. מלחמה שהחזירה את הכבוד הרמוס למצרים, לאחר התבוסה המוחצת במלחמת ששת הימים, בה צילומיהם של חייליהם המוכים והמושפלים, בעודם נסוגים יחפים במדבר, הופצו בכל העולם.
רק לאחר החזרת הכבוד המצרי במלחמה, לדידם של המצרים, על אף תבוסתם בה הלכה למעשה, התאפשר המו"מ עם הנשיא סאדאת. מו"מ שהבשיל לכדי הסכם שלום, שקיבל היתר הילכתי מוסלמי בהיותו על תקן הסכם חודבייה, הסכם זמני המשחק לידי המוסלמי, דבר שראוי לשנן ולזכור לבל נופתע שוב.
התודעה בקרב הערבים כי עם ישראל הביסם ונקם את ניקמתו בעוצמה רבה, מעבר לכל דמיון ופרופורציה מערבית או ערבית, סביר שתתקבל בהבנה רבה יותר בעיניהם, מאשר קבלתה של תבוסה לבדה. רובם הרי מודעים למשמעות העמוקה וללגיטימציה, ולו רק בשתיקה, של נקמת דם (בשפתם: "תַ'אְרֶ"), במנהגיהם, בתרבותם ובדתם.
זו השפה המדוברת והברורה, המקובלת והמובנית לכל ערבי – מוסלמי במזרח התיכון העומד בראש משפחה, חמולה ושבט. כך היה הדבר במזרח התיכון מימי התנ"ך, ככתוב במקורותינו, עבור בימים שקדמו לאיסלאם ולנביאו, ועד לימינו אנו, כפי שנעשה גם במגזר הערבי שבשטחי מדינת ישראל 2025, למגינת לבנו.
