ירושלים, קודש הקודשים, העיר שלעולם לא שכחנו, אלפי שנים של תפילות, געגועים, דמעות. ואז הגיעה מלחמת ששת הימים – שחרור, איחוד, גבורה, לוחמים שפרצו לעיר העתיקה וכתבו היסטוריה יהודית בדם.
אתמול חגגנו את חגה של ירושלים, אלפי בית ישראל הגיעו לעיר הקודש לחגיגה המסורתית – לריקוד דגלים שמח ואופטימי. אבל כמו תמיד, התקשורת הישראלית – במקום לעסוק בהיסטוריה, בגבורת הלוחמים, במשמעות האדירה של שחרור ירושלים ואיחודה –
מעדיפה להתמקד בכמה צעקות של נערים.
1+תגידו, זאת ירושלים בשבילם? הפכו את יום החג של העם היהודי – ליום של גינויים. אם היום היינו צריכים לשחרר את ירושלים – היו קוראים לנו משיחיים.
ואתם יודעים מה הכי גרוע? האויבים שלנו מבינים טוב יותר כמה ירושלים חשובה וכמה היא סמל. לכן הם שמו את אל-קצא בדיוק שם – בלב הלב. כבר שמענו אינספור לוחמים שסיפרו לנו על כל בית בעזה עם תמונות ומפות ושלטים של אל-אקצה. והם, הם נלחמים עליה בלי בושה.
רק אצלנו – יש מי שמתבייש לשמוח עליה.
1+ירושלים שייכת לכולנו. לימין, לשמאל, לדתיים, למסורתיים, לחילונים, אבל ביום ירושלים – מתברר שוב מי באמת שמח על השחרור, ומי היה מעדיף שהעיר תישאר סגורה, מנותקת, בלי דגל, בלי תפילה, בלי זהות.
מי שלא מבין את משמעות חגיגות יום ירושלים לא מבין את משמעות היותנו כאן, בארץ ישראל.
