יום אחד עוד נחקור לעומק את הנזק שגרמה תרבות קפלן למדינת ישראל ולחיים המשותפים שלנו כאן. כשדמויות כמו אהוד ברק, דן חלוץ וישי הדס מובילים קמפיין היסטרי, אלים מילולית, עתיר משאבים – זו התוצאה: שחיקה של מוסדות, ערכים ונורמות יסוד.
קחו לדוגמה את הזכות לשבות – זכות חברתית בסיסית שנועדה להגן על תנאי העבודה של עובדים. תרבות קפלן משחיתה את הזכות הזו, והופכת אותה לכלי פוליטי. שביתה פוליטית, נזכיר, היא בלתי חוקית – בדיוק מפני שהיא מעוותת זכות חברתית באמת והופכת אותה לאמצעי לכפייה אידיאולוגית.
כך אנחנו רואים מורים שמוציאים אישורי מחלה פיקטיביים כדי למחות בשם "ערכי קפלן", תוך פגיעה ישירה בילדים. כך מרצים באוניברסיטאות שובתים לא נגד קיצוצים – אלא נגד הרפורמה בעילת הסבירות. כשיו"ר ועד המרצים באוניברסיטה העברית מתנגד לשביתה – הם לא רואים ממטר ומדיחים אותו. וארנון בן דוד, יו"ר ההסתדרות, משבית את המשק מעת לעת שלא על רקע מאבק עובדים – אלא כאקט פוליטי קפלניסטי.
אז איפה הסוציאליסטים? איפה שופטי בתי הדין לעבודה? למה לא נשמעת מהם עמדה ברורה על האי-חוקיות? פשוט: כי גם הם, ברובם, קפלניסטים. והם שותקים – גם כשהם קוברים את זכות השביתה שהם אמורים להגן עליה.
