השבוע, ראש המועצה האזורית בנימין ויו"ר מועצת יש"ע, ישראל גנץ, קרא בכנס JNS בירושלים להרחיב את יוזמת הנשיא טראמפ לעידוד הגירה מרצון גם לערביי יהודה ושומרון.
נסביר רגע את הרקע לקריאה של ישראל גנץ, שמכוונת לדעתי לנתניהו ולדרג המדיני כאן בישראל לא פחות מאשר למקביליהם בידידתנו הקרובה ביותר – ארצות הברית:
ראשית, ריבונות לבדה אינה מספיקה מבחינה ביטחונית. זוהי עובדה. היא הכרחית וחשובה מאוד, ועתיד המדינה תלוי בכך – הן במניעת הקמתה של מדינת טרור ערבית בלב המדינה, והן בעשיית צדק בסיסי עם תושבי יהודה ושומרון האמיצים – אולם לא די בהכרזת ריבונות רחבה ואמיצה ככל שתהיה, כדי לטפל בסוגיה הביטחונית הגדולה ביותר עימה מתמודדת כעת ההתיישבות: סכנת עלייה ערבית המונית על יישובי יו"ש, או בשמה הפופולרי – "שבעה באוקטובר ביו"ש".
2+זה הזמן להודות: המצב כיום ביהודה ושומרון דומה למצב שהיה בעוטף עזה בשישה לאוקטובר. ביהודה ושומרון ישנם בין מיליון וחצי לשלושה מיליון ערבים, ומעל 80 אחוז מהם תומכים בהשמדת ישראל.
מאז השבעה באוקטובר ברור שהמדיניות של "להניח להם להיות שם, בעוד אנחנו מתמגנים ומתמגנים", לא הוכיחה את עצמה. לכן, ההצעה הזו של עידוד הגירה היא כרגע הפתרון היחיד שהוא לקח ישיר מהשבעה באוקטובר.
2+כל פתרון אחר – כמו מבצעי הדשדוש בצפון השומרון או מעצרי הסיטונאות שמסתיימים בלא כלום – איננו מעודכן ואיננו רלוונטי בעליל. אם אנחנו לא רוצים שמודיעין או עפולה יהפכו לבארי ואופקים – צריך כאן פתרון ארוך טווח.
ואני מזכיר: מדובר באוכלוסייה רבה שנמצאת שם ומעוניינת לעזוב מרצונה. אין צורך לריב או לטרנספר – פשוט לאפשר יציאה למי שמעוניין בכך.
2+חשוב להדגיש את הפער שבין ריבונות – שזה פתרון שמדבר בשפה של שטח ושינוי גאוגרפי – לבין עידוד הגירה, שזה פתרון שמדבר בשפה של אוכלוסייה ושל שינוי דמוגרפי. וזה ההבדל המהותי, ומכאן הצורך הגדול בפתרון שהוא חדש, ומדבר "שמינית–לאוקטוברית".
בתפילה שישמעו זעקות התצפיתניות של 2025. אמן.
