עדי מרציאנו, אימה של נועה מרציאנו ז“ל אשר נחטפה ב-7.10 ונרצחה בשבי חמאס, נאמה היום (שלישי) במהלך טקס יום הזיכרון של עמותת One Family, בפנייה לבתה: "בצבא ראית את האור גם כשהיה מפחיד. לא נאפשר לאורך להיכבות, ממשיכים את דרכך וצוואתך".
"נועה שלי, ילדה אהובה שלי, אני יושבת וכותבת לך, והלב שלי מתפרק. איך אפשר לכתוב לך מכתב, כשכל מילה מרגישה קטנה מדי מול מה שאת בשבילי? איך עוצרים את הלב, רק לרגע, כדי לנסות לספר במילים מי היית – מי את – בשבילי, בשביל כולנו? איך אפשר בכלל להתחיל להסביר כמה את חסרה? כמה את חיה בתוכי בכל רגע?".
2+"מהיום שבו נכנסת לחיים שלנו, הכול השתנה, הכנסת אור לעולם שלנו. האור הראשון, החיוך הראשון, הלימוד הכי עמוק על מה זו אהבה אמיתית אהבה שאין לה סוף. היית ילדה כל כך מיוחדת – עם לב שמרגיש את כולם, עם צחוק שהצליח להמיס כל קושי. היית ילדה של אור, ילדה של סקרנות, ילדה שרואה את העולם דרך עיניים גדולות, חכמות ומלאות חסד. היית האחות הבכורה – המגדלור של יובל, הדר ואיתי, והחיבוק החם שלנו, של אבא ושלי. היית חברה שהקשיבה באמת, שהייתה שם גם כשהיה שמח וגם כשהיה קשה. בכל מקום שנגעת בו – בבית, בבית הספר, בתנועה, בצבא – השארת סימן"
"סימן של אור, של טוב, של אהבה בלי תנאים. בבית שלנו, היית תמיד מרכז השמחה. איתך כל דבר קיבל צבע: טיולים בטבע, שיחות אל תוך הלילה, צחוק מתגלגל במטבח, מבטים קטנים של הבנה. אהבת בלי גבול – את המשפחה, את החברים, את הארץ, את החיים עצמם. היית נערה שמחברת עולמות: בין הלימודים לטיולים, בין יצירה למנהיגות, בין עוצמה לרוך. היית שם בשביל כולם – לפעמים במילה טובה, לפעמים בשתיקה קשובה, לפעמים רק בחיוך אחד שהספיק כדי להחזיק יום שלם".
2+"המסע שלך בצבא היה שליחות – את ראית בו משהו גדול ממך, משהו בשביל כולם. בחרת לראות גם שם את האור, גם כשהיה קשה, גם כשהיה מפחיד. היינו כל כך גאים בך, כל כך מלאי התפעלות מאיך שהחזקת את עצמך, ואיך שהצלחת להחזיק גם אחרים".
"אני מתגעגעת אלייך כל הזמן. לכל מילה שלך, לכל חיוך, לכל שאלה סקרנית שלך, לכל חיבוק קטן באמצע היום. הגעגוע הזה הוא אינסופי – אבל גם מלא תודה. תודה על כל מה שהיית. תודה על מה שהשארת בנו. תודה על האור שהשארת, תודה שלימדת אותנו לבחור באור, אפילו כשחשוך. תודה על כל שנייה שחיינו יחד, תודה על מה שלימדת אותנו – על אהבה, על נתינה, על לראות את הטוב גם כשכואב".
2+"אנחנו ממשיכים לחיות אותך, נועה שלי. בכל נשימה, בכל דמעה, בכל חיבוק שאנחנו נותנים אחד לשני. את חלק מאיתנו, כל כך עמוק, כל כך חי. אני אוהבת אותך, ילדה שלי. תמיד. עד אין סוף מאז שהלכת, הבית השתנה – ואת עדיין בכל פינה. בצחוק של איתי, במבט של הדר, בכוח של יובל, בחיבוק של אבא, בנשימה שלי. אנחנו מנסים להמשיך בדרכך, להדליק עוד אורות קטנים בעולם הזה, כמו שאת היית עושה – בשקט, באומץ, באמונה".
"מותך הותיר שבר בלב של כולנו ועם הכאב, החלטנו להמשיך בחיים ולא לאפשר לאור שלך שלנו להיכבות. קהילה שלמה שהכירה אותך וגם כאלה שלא, ממשיכה את דרכך וצוואתך שהותרת מבלי לדעת. ואנו מספרים את סיפורך, לא רק כדי לספר על האובדן העצום, אלא גם כדי לנסות לחזק את הביחד".
"אני אוהבת אותך, נועה. תמיד. בכל נשימה. בכל פעימה. את חלק מאיתנו, לנצח את אינך עכשיו אך כל מי שפגש בך יודע: את ממשיכה לחיות, בתחנה אחרת בחייך ודרך האור שהותרת. הכאב גדול, אבל האהבה אלייך גדולה ממנו", חתמה עדי את הנאום.
