אני דור שלישי לשורדי שואה, סבי עבר את השואה בפולין, סבתי ברומניה. יחד עם ילדותם, איבדו הורים, אחים ובני משפחה אחרים. ביחד, הם הצליחו לאסוף את רסיסי חייהם ולבנות משפחה שמחה, מגובשת וחמה. שמותיהם של בני משפחתי מנציחים רבים שנרצחו בתאי הגזים, בגטו ובמחנות העבודה.
הייתי הראשונה מבני משפחתי שסיירה בפולין, ועברה בכל המקומות של הפעם האחרונה: הפעם האחרונה שבה סבי עוד היה ילד בלודג' לפני שנאלץ להתבגר מכורח המציאות. הפעם האחרונה שמשפחתו עוד הייתה שלמה בטרם נפרדו על רציף הרכבת. המקום האחרון שבו סבתא רבא שלי עוד חייתה לפני שנכנסה לתאי הגזים בבירקנאו יחד עם שתי בנותיה.
אני דור שלישי לשורדי שואה, תמונת פניו של היטלר ליוותה אותי פחות או יותר מאז שנולדתי. הסיפורים של סבי וסבתי חרוטים בתוכי, משהו נצרב ב-DNA שלי. בבית שלי תמיד יש קמח, סוכר, מים וסבון, בכמות שלא תבייש סופר "למקרה שצריך". מול כל תמונה משפחתית ובכל אירוע תמיד יהיה מי שיציין: "היטלר היה מתהפך בקברו", או "ניצחנו".
אני דור שלישי למי שעברו זוועות שלעולם לא אדע אותם בפירוט. סבא וסבתא שלי כבר קבורים בהר המנוחות ויחד איתם נקברו גם התשובות לשאלות שלא ידעתי לשאול, בפעמים הספורות שזכיתי להיות במחיצתם. יחד עם זאת אני מכירה בכך שהשואה היא לא איפה שהסיפור שלי התחיל, אך מקטע מרכזי בו.
במשך חיי, ניסיתי להבין ולחרוט את זיכרונם של סבי וסבתי וזיכרון משפחתם בתוכי. זה פוגש אותי בסיטואציות מוזרות: כשאני קונה נעליים או מקלפת תפוחי אדמה, בקניות מוצרי מזון, בחתונות ובלידות. לא פעם עולה בתוכי השאלה "מי הייתי לולא השואה, על ברכי אילו ערכים הייתי גדלה אם משפחתי לא הייתה עוברת את מלחמת העולם השנייה?
אני דור שלישי לשורדי שואה אמיצים, מי שהיו רק ילדים לפני שפגשו את הרוע הטהור. זכיתי להגשים את חלומם, את מה שהחזיק אותם בחיים ברגעים הקשים ואת התפילה שהייתה שגורה בלשונם: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". אני אחת מתוך נכדים רבים שחיים בארץ בגאווה.
אני מי שאני בגלל ולמרות השואה, והדבר הזה נוטע בי אחריות חשובה: לחיות על פי המסורת עליה שמרו באדיקות סבי וסבתי במשך השנים הנוראיות, להנציח את הזיכרון ולוודא שאני מייצרת עוגני אחיזה גם בשביל הילדים שלי. סבי וסבתי כבר לא חיים, אך לפיד הזיכרון עבר אלי ואל שאר בני דורי. לאור השבעה באוקטובר, ההבנה עד כמה זה חשוב התחוורה עוד יותר. נדרתי את הנדר לזכור ולעולם לא לשכוח.
