זכרו את הרגע הזה. זכרו את הדקה הזו. 1:33 בלילה. אתמול השעה הזו הופיעה בפעם הראשונה בתצהיר של ראש השב"כ. ב1:33 הועבר עדכון למפקד פיקוד הדרום על כוח של אנשי שב"כ וימ"מ שנשלח דרומה. ואת הפרט החשוב הזה אנחנו מגלים אחרי שנה וחצי.
החלטות שהתקבלו – או שלא התקבלו ברגע הזה, השפיעו על החיים של מדינה שלמה. חיים שנגדעו. משפחות שהתפרקו. חטופים שעדיין נמקים במנהרות. זה לא רגע טכני. זה רגע מכונן. אסור להתעלם ממנו.
1+ולמרות זאת – בזמן שהאולפנים מתמלאים בפרשנים, בזמן שעיתונאים מתווכחים מי שיקר ומי דייק, בזמן שהדיון הפך לקרב בין מה ראש הממשלה אמר או לא אמר,
רונן בר יכול לחייך בשקט. כי אף אחד לא מדבר על מה שרונן בר לא עשה, ב-1:33.
רונן בר ידע. הוא הבין. היו בידיו נתונים. אבל את הדבר הבסיסי ביותר, הוא לא עשה: הוא לא העיר הלוחמים בשטח, את הצבא בכלל. לא את המדינה. לא את ראש הממשלה.
1+ב-1:33 עוד היה אפשר לחסום את הדרך לנובה. לעצור רכבים. להקים מחסומים. ב-1:33 היה אפשר להגן על הקיבוצים, לשמור על התצפיתניות, להציב כוחות בשדרות ובאופקים. לשלוח התרעות. להציל חיים. אבל רונן בר לא פעל.
והיום? הכותרות מתואמות. הפרשנים חוזרים על אותם ניסוחים. האולפנים שמים ערפל כבד על מחדל 1:33. ואני? אני בוחרת במשפחות. באלה שאיבדו את היקר להן מכל. באלה שב־1:33 – עוד היה אפשר להציל. ובמשך שנה וחצי לא מספרים להם על הלילה ההוא בין השישה לשבעה באוקטובר.
הם לא קיבלו עוד צ'אנס. רונן בר כן.
