ביום שישי השבוע נציין את צום עשרה בטבת, יום שמחזיר אותנו לרגעים המכוננים של ההיסטוריה היהודית, הרגע שבו התחיל המצור על ירושלים. אבל אם נהיה כנים עם עצמנו, המצור לא התחיל ביום ההוא, וגם החומות לא נפלו בגלל שהאויב היה חזק יותר – הן נפלו כי איבדנו את החיבור בינינו.
השנה, הצום מתלבש על פצע פתוח ומדמם בעם ישראל. למעלה משנה עברה מאז שהמציאות שלנו התהפכה באותו בוקר כואב של שמחת תורה. זה היה הרגע שבו נפרצו החומות והעם שלנו חווה את הטבח הקשה ביותר מאז קום המדינה, אבל אז הבנו גם כמה אנחנו חזקים – רק כשאנחנו מאוחדים. דווקא מתוך הלהבות, מתוך ההרס והכאב, עלתה זעקה אחת רמה וברורה: "רק ביחד ננצח".
3+באותם רגעים כואבים הבנו מחדש: כולנו כאן כאיש אחד בלב אחד. ראינו איך ברגע האמת, כשדם יהודי נשפך, החומות בין הלבבות מתחילות להיבנות מחדש. כל הפילוגים, כל המחלוקות, הפכו פתאום לשוליים. הבנו שדבר אחד חשוב באמת: אנחנו אחים. תמיד היינו, ותמיד נהיה.
אבל האמת הזאת נמצאת תחת איום מתמיד. לפני המלחמה, היינו שקועים בפילוגים שהלכו והעמיקו. המילים הקשות, ההאשמות ההדדיות, תחושת הניכור. המלחמה העירה אותנו. היא הזכירה לנו שכשאנחנו מפורדים, אנחנו חלשים. אבל גם היום, יש מי שמנסים לפלג בינינו. יש מי שממשיכים לזרוע קיטוב במקום חיבור.
3+בפרשת השבוע שעבר קראנו על יוסף ואחיו. כמה כאב, כמה בגידה, וכמה טלטלה עבר יוסף בגלל אחיו. הם זרקו אותו לבור, מכרו אותו לעבדות, והוא מצא עצמו בודד בארץ זרה. ולמרות זאת, כשהוא פוגש בהם שוב – אחרי כל מה שעבר – הוא מתגלה בפניהם. "אני יוסף אחיכם", הוא אומר. הוא זוכר שהם אחים, למרות הכול.
זה המסר של עשרה בטבת. חילוקי דעות תמיד יהיו. תמיד לא נסכים על הכול. אבל המשימה שלנו היא להניח אותן בצד, לראות את המשותף בינינו, ולהבין: לפני הכול, אנחנו אחים ואחיות. רק כך נוכל לחזק את החומות שלנו, רק כך נוכל להבטיח שהמצור הבא לא יתחיל מבפנים. החיבור בינינו הוא הבסיס לכוחנו. האחדות שלנו היא המפתח לניצחון.
3+עשרה בטבת מזכיר לנו שהסכנה הגדולה ביותר אינה רק האויב שבחוץ, אלא השסע מבפנים. ביום שישי הזה, בואו נעצור ונחשוב: "יחד ננצח", זו לא רק סיסמא – זו דרך חיים שצריך להנחיל לכולם. הזעקה שעלתה מיד לאחר הטבח לא הייתה קריאה רגעית. היא הייתה מסר. אם נצליח להישאר מאוחדים, אם נמשיך לראות זה בזה אחים ואחיות – שום מצור לא יוכל לנו.
