האגדה מספרת שכאשר יצאה שיירת הל"ה לעזרת גוש עציון, הם פגשו בדרך רועה צאן ערבי והתלבטו אם לשחרר או להרוג אותו. מצד אחד הוא עלול להזעיק את האויב, ומצד שני טוהר הנשק מחייב שלא להרוג חפים מפשע. בסופו של דבר הם שחררו את הרועה, שאכן הזעיק את לוחמי האויב שהרגו את כל ל"ה הלוחמים שלנו. ולמרות שהסיפור הזה לא התרחש במציאות, שהרי לא נשאר אף אחד חי כדי לספר אותו, הרי שבכל זאת ובכל זאת המיתוס על נשקם הטהור הפך לסיפור מכונן בתולדות היישוב.
בניגוד לדעה הרווחת, הבלבול המוסרי ביחס למלחמה לא מתחיל בפרוגרס או בפוסט מודרניזם. שורשיו נטועים עמוק בליבה של התנועה הציונית, ואף בתנועת ההשכלה שקדמה לה. הנהלת ארגון השומר לדוגמה לא אפשרה לחבריה לעשות נקמת דם אחרי רצח של שומרים שלה, למרות שזה מה שהתבקש מבחינה ביטחונית. א.ד. גורדון, ממנהיגי תנועת הפועל הצעיר, התנגד לגיוס לגדודים העבריים מסיבות פציפיסטיות, אנשי תנועות העבודה הסתייגו מהמיליטריזם של אנשי ז'בוטינסקי, והמדיניות הרשמית של הישוב בזמן המרד הערבי (1936-1939) הייתה הבלגה.
כשהרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי מסביר היום שהוא נתון בדילמה בין ניצחון לערכים, הוא למעשה ממשיך אותה שושלת מפוארת של ערך "טוהר הנשק", בו המוסר מזוהה עם פציפיזם ועם סלידה מכוח ומשמש כערך המתנגד לניצחון ולא לערך המסייע בידו.
2+ישראל אלדד הסביר שהשורש לאותה "ציונות רוחנית" פציפיסטית נעוץ בתהליכים שהתחילו בזמן תנועת ההשכלה והאמנציפציה. באותם הימים יצאו היהודים מהגטו וניסו להשתלב בחברה הנוכרית. כדי להשתלב בחברה האירופאית, הם ויתרו על סממנים יהודיים רבים, אך בעיקר ויתרו על כל שאיפה לאומית, והמירו את חלומות הגאולה של משיח בן דוד ובית המקדש בחלומות גאולה אוניברסליים של ליברליזם ומרקסיזם.
שכבת המשכילים יצרה תרבות נאורה שבה לדת הנוצרית כבר לא היה משקל גדול, אך הרגש הדתי שלה עבר המרה לרגש מוסרי. כך נוצר מצב שבו האירופאים ויתרו ליהודים על הדרישה להכיר בישו ובכנסייה, אך המשיכו לדרוש את ההכרה ביסודות המוסריים של הנצרות: החמלה, האוניברסליים והפציפיזם. עבור יהודים רבים, המוסר המערבי לא היה רק קוד אתי להתנהגות, אלא הפך לבסיס הזהות האלטרנטיבי שלהם. אחרי שעזבו את דרך התורה או התכחשו לשיוך האתני שלהם, הפכו להיות חלק מדת ההשכלה שבסיסה הוא המוסר המערבי. ומאז מי שמציג בפניהם סממנים יהודיים דתיים פולחניים, משיחיים או לאומיים, הופך להיות להם לאיום על היכולת שלהם להשתייך אל העולם הגדול .
מי שמבין את המהלך הזה, יכול להבין יותר טוב את הצורך של הרמטכ"ל הרצי הלוי להוריד מלוחם צה"ל פאץ' של משיח, את הדרת הדתיים מהמטכ"ל ומהקבינט, ואת החרדה שאחזה בשמאל בזמן הרפורמה המשפטית מפחד אובדן השליטה על הקוד המוסרי של המדינה.
החברה הישראלית נמצאת על סקאלה שבה יש שני קטבים שמכתיבים את סדר היום: שאיפת הגאולה של עם ישראל של משיח בן דוד ובית המקדש, ושאיפת הגאולה האוניברסלית של המוסר המערבי המודרני והפוסט נוצרי. בין שתי קצוות הסקאלה מתחוללת לה מלחמת התרבות על עתידו של העם היהודי.
2+מים רבים זרמו בשילוח מאז הוביל אחד העם את ההתנגדות לציונות המדינית של הרצל, והעמיד במקומה אלטרנטיבה של "ציונות רוחנית". ציונות השואפת להעמיד את עם ישראל על ברכי המוסר המערבי במקום על אדני התורה, ולהתמקד ביצירת קהילה 'רוחנית' של יהודים בעלי מוסר מערבי במקום מדינה ריבונית ישראלית. תורתו של אחד העם הפכה להיות הבסיס של היהדות החילונית בארץ ישראל, של אותם המצטטים בביטחון חצאי פסוקים בסגנון "ואהבתם את הגר", "חביב האדם שנברא בצלם", או "כל המציל נפש אחת.. כאילו הציל עולם מלא".
כך נוצרו להם שני זרמים בתוך הציונות. זרם אחד רוחני השואב ממקורות היהדות ומתנגד לכל גילוי של צבאיות (מיליטריזם), וזרם אחר של מיליטריזם השולל את היהדות. באו אירועי הקמת המדינה (המרד הערבי, השואה, מלחמת השחרור) והטו את הכף לכיוון הלוחמני, באה ההתרחבות אחרי מלחמת ששת הימים והחזירה את הפציפיזם למרכז הזירה דרך התנועות של שיח לוחמים ושלום עכשיו. כל עוד לא ינוסח קוד אתי לאומי יהודי משמעותי שיתמוך את הצרכים הביטחוניים של עם ישראל ואת מורשתו, נמשיך להיטלטל בין מוסר כליות פציפיסטי לבין רצון לעוצמה ביטחונית.
מהו מוסר?
הצורך של האדם להיות בצלם אלוהים. הצורך לשמור על טוהר פנימי בעיקר בסיטואציות של מלחמה שבהם הורגים ונהרגים, שצלם האלוהים עלול להתחלל. רצח ממעט את הדמות, גם להירצח ממעט את הדמות. כדי לנסח זאת בבהירות, ננסה להגדיר מהו אותו צלם אלוהים שאנו כל כך רוצים לשמור עליו. האם צלם אלוהים כפי שהנוצרים ראו אותו? סובל וצלוב, נותן את הלחי השנייה, מלא חמלה ופציפיסט? או שמא כפי שהיהדות רואה אותו, בורא עולמות ומנהיגם בצדק?
על פי גישת הנצרות, ישנו נתק גמור בין המלוכה והכנסייה, ובין המשילות וגאולת הנפש. המלוכה דואגת למלכות הארץ, ואילו הכנסייה דואגת למלכות שמיים. ולכן צריך לתת לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים. צלם האלוהים שלהם הוא כל מה שמלא רגשות של חמלה ורחוק משאיפות של גדולה ועוצמה.
ולכן בכל צומת מוסרית, הם יעדיפו את מי שנמנע ממלחמות, את מי שמבטל את הנאמנות הלאומית שלו לטובת הרגש "המוסרי" של החמלה, את מי שסופג את המכה ונמנע מלהגיב בחזרה. אין ספק שגישה רוחנית ומוסרית כזו סופה להחריב את מדינת ישראל אם נמשיך ונאמץ אותה באופן מלא.
כנגד הגישה הזו עומד הצו של "הקם להורגך השכם להורגו". צו שנועד לשמור על החיים מפני אויב, צו של בריאות נפשית פרטית ולאומית, זהו צו המתיר את המלחמה כדי לשמור על החיים. אך צו זה עדיין לא מקדש אותה כאמצעי של "לכתחילה". זהו ערך המאפשר את "התקומה" – את היכולת לקום מנפילה, אך לא מאפשר את ערך ה"גאולה" – את היכולת לגדול ולהתחזק מכוח חלומות ושאיפות פנימיות ולא כתשובה לעוד פוגרום. יהושע בן נון ודוד המלך כבשו את ארץ ישראל מתוך צו האל ולא בגלל התקפת אויב, או אחרי שואה איומה.
2+החיילים ההולכים עם פאץ' משיח, או כזה של בית המקדש, לא יכולים להסתפק בצו של "הקם להורגך השכם להורגו", הם צריכים קוד מוסרי פוזיטיבי המקדם את גאולת עם ישראל.
ישראל אלדד הסביר כי צלם אלוהים מתייחס לפירוש התנכ"י של המושג: מושל ושופט. האדם נברא בצלמו של מי שברא את העולם, השליט בו סדר והמליך את הרוח על החומר ואת השבת על ששת ימי המעשה. מתוקף כך התברך האדם בציווי לפרות ולרבות, לכבוש את הארץ ולרדות בדגת הים, לחיות בגן עדן, לאכול מעץ החיים, לעובדה ולשומרה.
התיאור התנכ"י כל כך מלא חיים ועוצמה, משדר כוח וביטחון, ומצווה את האדם לכבוש ולתקן את העולם. צלם אלוהים אקטיבי ובריא ולא פסיבי וחולני כמו זה המערבי. "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ".
ולכן אין צורך במסר מתגונן כדי להילחם. עם ישראל בא לעולם כדי לתת סדר יום מתוקן יותר לאנושות, ובזירה הבין לאומית מי שהוא בעל המאה הוא גם בעל הדעה. וככל שכוחו של עם ישראל יתחזק מבחינה צבאית ומדינית, כך תגדל השפעתו הרוחנית והמוסרית על העמים החיים סביבנו.
ובגישה כזו של צלם אלוהים, גם המוסר המוביל לתיקון עולם מתחבר היטב לרצון לנצח במלחמה. ולא לשווא האמינו יהודים בכל הדורות כי מי שיגאל אותם יהיה משיח מבית דוד. שהרי קרנם של ישראל בעולם יגדל רק אחרי ניצחונות במלחמה כמו אצל דוד המלך, ורק בדרך זו ייבנה המקדש.
