חותם אבן נדיר ביותר מתקופת בית ראשון, בן כ-2,700 שנה, הנושא שם בכתב עברי קדום ודמות עם כנפיים, התגלה בחפירות רשות העתיקות ועיר דוד, בסמוך לכותל הדרומי, בגן הארכיאולוגי על שם דוידסון.
לדברי ד"ר יובל ברוך ונבות רום, מנהלי החפירה, "החותם, העשוי אבן שחורה, הוא מהיפים שהתגלו אי פעם בחפירות בירושלים הקדומה", אמר והוסיף כי הוא עשוי ברמה אומנותית גבוהה ביותר.
החפץ שנחרת בכתב ראי, שימש את בעליו כקמיע, ולחתימת מסמכים ותעודות. הוא בעל חתך קמור משני צדדיו, עם נקב מפולש לאורכו, כך שניתן היה להשחיל אותו על שרשרת ולתלותו על הצוואר.
במרכזו מתוארת בפרופיל דמות, ייתכן מלך, בעלת כנפיים, לבושה כותונת פסים ארוכה, הצועדת לימין. לדמות רעמת תלתלים ארוכים המכסים את העורף, ועל ראשה כובע או כתר.
הדמות מרימה זרוע אחת קדימה, עם כף יד פתוחה, אולי כדי לרמז על חפץ כלשהו שהחזיקה. משני צדי הדמות חקוקה כתובת בכתב עברי קדום – "ליהועזר בן הושעיהו".
הארכיאולוג והאשורולוג ד"ר פיליפ ווקוסבוביץ מרשות העתיקות שחקר את החותם אמר שזו פעם ראשונה שמוצאים "ג'יני' מכונף" דמות מאגית מגוננת, בארכיאולוגיה הארץ ישראלית והאזורית. דמויות של דֵמונים מכונפים מוכרות באומנות הניאו אשורית של המאות ה-7 וה-9 לפנה"ס, והם נחשבו למעין שדים מגוננים.
החוקרים סוברים, כי החפץ, שעליו הופיעה דמות הדמון לבדה, נתלה כקמיע על צוארו של אדם בשם הושעיהו, אשר היה בעל תפקיד בכיר במנהל של ממלכת יהודה. מתוקף סמכותו ומעמדו, הרשה לעצמו אותו הושעיהו להתהדר בחותם שעליו חרותה דמות מעוררת יראה המהווה סמל שלטוני.
ההשערה היא, כי עם מותו של הושעיהו, ירש בנו יהועזר, את החותם, והוסיף לו את שמו ואת שם אביו משני צידי הדמון. זאת, אולי, על מנת לנכס לעצמו באופן ישיר את הסגולות הטובות שהקמע אוצר בתוכו כפריט מאגי.
השם יהועזר מוכר מהמקרא בצורתו המקוצרת, יועזר, כאחד מגיבורי דוד המלך. כמו כן, בספר ירמיהו נזכר אדם עם שם מקביל, עזריה בן הושעיה, שבו שני חלקי השם הראשון רשומים בסדר הפוך והשם השני מופיע בצורה המקוצרת. השם מתקשר מבחינת צורת הכתב לחותם שהתגלה והוא מתאים לתקופה זו.
לפי פרופ' רוני רייך מאונ' חיפה, השותף למחקר, השוואת צורת האותיות והכתב לאלה של חותמות ובולות עבריות אחרות מירושלים מראה שבניגוד לחריתה המוקפדת של הדמון, חקיקת השמות על החותם נעשתה בצורה מרושלת: "לא מן הנמנע שיהועזר עצמו, היה זה שחקק את השמות על החפץ".
"זוהי עדות נוספת ליכולות הקריאה והכתיבה הקיימות בתקופה זו", אמר ד"ר יובל ברוך, מנהל החפירה, "בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, נראה שהאוריינות בתקופה זו לא היתה נחלתה של האליטה בלבד. אנשים ידעו קרוא וכתוב לפחות ברמה הבסיסית, לטובת סחר".
