בפסח אנחנו חוגגים את אירוע יציאת מצרים, הולדתו של העם היהודי ויציאתו משעבוד לגאולה. אך יש עוד אירוע מהותי מאוד לעמנו, אשר התרחש בתקופת חול המועד פסח וזהו אירוע חורבן מצדה.
את חורבן ירושלים כמעט כולנו מכירים – זה התחיל כמרד הגדול של היהודים רומאים ששלטו בארץ, ונגמר בתבוסתם של המורדים. אבל מה אנחנו יודעים על קבוצת היהודים המרכזית, עם אש מרד בוערת בליבם אשר השתלטה על המבצר העתיק מצדה ובמשך שנתיים משלה באזור, תוך כדי פשיטות והתנכלויות ליישובים רומיים ויהודיים כאחד.
בתחילת המרד הגדול, בירושלים קיימים מעמדות ברורים. הרבה תושבים עניים ורעבים ללחם, ומצד שני כאלו בעלי הון אשר מקורבים לשלטון הדיכוי הרומי. הסיקריים, אשר קרואים על שם הסיקה- חרב דמוית פגיון אשר הם נהגו לשאת בחגורתם, היו קבוצה קנאית בולטת שנלחמה למען מדינה עצמאית יהודית והתנכלה במיוחד ליהודים בני המעמד הגבוה. פעולתם הבולטת ביותר בהקשר הזה היא שריפת מחסני שטרי החוב של העניים בירושלים, כך שכל החובות נמחקו. מנהיגם באותה תקופה, נקרא "אבא סיקרא", אחיינו של רבן יוחנן בן זכאי. הסיקריים היו אלו שסגרו את חומות העיר ולא נתנו לאיש לצאת או לבוא ואף גרמו לשריפת מחסני המזון, בעקבות פעולות תגמול לקבוצות מורדים אחרים שפעלו בירושלים אז.
1+בשנת 66 לספירה, בעוד המרד התחיל, כבשו הסיקריים שגורשו מירושלים את מצדה. בשנת 70 הצטרפו אליהם סיקריים נוספים ובני משפחותיהם שגורשו מירושלים מעט לפני חורבן בית שני. במשך השנתיים הבאות השתמשו הסיקריים במצדה כבסיס, כאשר בראשם מנהיגם אלעזר בן יאיר.
לאחר חורבן בית המקדש, נשארו הסיקריים במבצרם, בידיעתם כי לאחר כיבוש ירושלים בידי הרומאים הם הבאים בתור. לאחר מצור קשה, אלעזר בן יאיר נשא בפניהם נאום ובו שכנע אותם לשלוח יד בנפשם לפני שיעשו זאת הרומאים, ויתעללו בנשיהם ובניהם, וכך אמר: "…ומות נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני חורין נשאר בעוזבנו את ארצות החיים, אנחנו, נשינו ובנינו…"
לאחר נאום זה, התאבדו הסיקריים. קבוצה קטנה מהם הלכה לאלכסנדריה, שם ניסו להתסיס מרד נוסף, אך יהודי אלכסנדריה והתנגדו ואף מסרו מאות מהם לשלטונות. אז אלו מאתנו שהולכים לטייל השנה במצדה, יוכלו להרגיש את רוח הסיקריים בעודם מביטים בלגיונות הרומיים הבאים, מבינים שמרדם כשל, ומחליטים לסיים את הכל כאן.
