עם ישראל ומדינת ישראל זקוקים כעת יותר מתמיד, לממשלת שותפות חירום לאומית שתאחד את כלל הכוחות הציונים יחדיו, להתמודדות מיידית עם שלל האתגרים ההיסטוריים בפניהם המדינה ניצבת.
לריב ולהתווכח נוכל גם אחר כך, אולם אם לא נפעל במשותף ועל בסיס מכנה רחב, אנו עלולים למצוא עצמנו חלילה בהתדרדרות לפי התהום ומבלי יכולת לצלוח את המשימות הלאומיות הדוחקות.
מלחמת שמחת תורה 7/10/23, פרטה על הנימים הרגישים ביותר של עם ישראל. מעבר לעוצמת הפגיעה הצבאית ויכולת החדירה של "מחבלים בכפכפים" ללב מחנות צה"ל ויישובי העוטף, המערכת הפוליטית-מדינית נתפסה בקלונה וכלא מוכנה בכלל לאתגר הגדול ביותר של עם ישראל מאז הקמת המדינה.
6+קרוב ל 11 חודשים מעת פרוץ המלחמה והמשבר הגדול בתולדות אומתנו בעיצומו. הצפון עדיין נטוש אל מול איומי חיזבאללה, בדרום המערכה טרם הוכרעה ו-109 חטופים נמצאים בשבי האויב מבלי שנדע בכלל מה מצבם. האיומים על מדינת ישראל במרחב הרב זירתי, ממשיים ומלווים בהתקפות חוזרות ונשנות (תימן, סוריה, עיראק, רש"פ, איראן ועוד).
העם בישראל, יכול היה לצפות ולקוות לאגרוף ברזל מקובץ של כלל הגורמים הפוליטיים הציוניים שיכה באויביו וידחה את ויכוחי הפנים ל"אחר המלחמה". תחת זאת, התעצמה לדאבוננו המחלוקת הפנימית ולא נראה שיש בכלל היתכנות ממשית להקמת ממשלת שותפות לאומית שתעסוק אך ורק בענייני חירום/הבראה ולו בכדי לצאת חזקים ומוצקים מן המשבר החריף.
בצד זאת, ההתדרדרות הכלכלית הנוכחית וזו שעוד תבוא ואנו ניצבים בפתחה (הגדלת הגירעון, הורדת דירוג האשראי, העלאת שיעור המע"מ הצפוי והקיצוץ התקציבי הנדרש, בצד איבוד מקורות הכנסה ופרנסה בעיקר לתושבים באיזורי העימות), עומדים לפתחנו ונושפים בעורפנו.
6+במקביל, החברה בישראל נאלצת להתמודד עם סוגיות חברתיות אקוטיות, כגון: הגדלת צבא המילואים כמו גם הצבא הסדיר, שילוב חרדים בחברה וגיוסם לצבא, מניעת התלקחות בזירה הפנימית מול ערביי ישראל, הידוק השליטה בשטחי איו"ש למניעת הישנות פיגועי "האוטובוסים המתפוצצים" (כפי שחווינו באינתיפאדה הקודמת), כמו גם דיון מעמיק והכרעות בסוגיות היום שאחרי, שהוא כבר כאן, הן ביחס לעזה ואף באשר ליו"ש (בפרט לאור חולשת אבו מאזן ואי הבהירות באשר למי שיירש אותו).
משבר האמון החריף שבין הציבור להנהגה (כלל ההנהגה ולאו דווקא זו שבקואליציה ובממשלה), מתעצם בשל משברים פנים פוליטיים וגם בשל העובדה שהממשלה היא ימנית לחלוטין ללא שת"פ עם גורמי מרכז ושמאל ציוניים. התחושה הציבורית המרחפת בחלל האוויר ושניתן לשמעה בהדהוד בנאלי (ואף תמים על סף ילדותי) הולך וגובר: "צריך משהו חדש ולהחליף את כל 120 הח"כים הקיימים, כולם נכשלו".
המשימה לפתחנו היא: יישום ושימוש באירועים האחרונים – כגורם מלכד ומשתף את חלקי החברה הישראלית – לצורך בניית תשתית מחשבתית וארגונית חדשה, שתשנה את שרטוט המפה הפוליטית של המרכז הציוני, היהודי והליברלי הרחב.
6+יישום אמנה חברתית חדשה כקונצנזוס ציוני חדש, יצירת בסיס רעיוני-פוליטי רחב שיתקבל בציבוריות הישראלית בצורה "חוצת מחנות" וכעיקרון יסוד הקודם לכל דיון פוליטי אחר שהוא שולי ולא רלוונטי, לאור האירועים הרי המשמעות שעברנו כולנו בשנה האחרונה והם לדאבון כולנו, עדיין לא מאחורינו.
ובשפה ברורה: קצוות החברה הישראלית ואף זו הפוליטית, הטשטשו והתמרכזו ולמעשה התעצמו לתבנית פעולה משותפת, שיכולה וחייבת לקבל ביטוי משמעותי, בציבוריות וכמובן גם בפרלמנט ובממשלה. אנו מכנים זאת: "המרכז החזק", והוא זקוק לתשתית מחשבתית אנושית וארגונית במהירות, לצרכי ביצוע מדיניות, חלף הפרדיגמות העכשוויות השולטות והלא רלבנטיות.
גיבוש מיידי של מסגרת רעיונית פוליטית רחבה שכוללת את רוב ציבור המצביעים של בין היתר המפלגות הבאות: הליכוד, כחול לבן, הבית היהודי/ציונות דתית, יש עתיד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, תקווה חדשה (ושמא אף חלקים מש"ס ויהדו"ת). מסגרת זאת חותרת תחת המסגרות הקיימות וכופה עליהן להדהד וליישם את עקרונות ההישרדות שלה.
6+במקביל/לחלופין ניתן להשתמש לפחות בשלב ראשון, במסגרת פוליטית קיימת, תוך הרחבת מעגל השותפים וגיוונו מעשית, פרסונאלית וגם רעיונית. זוהי אגב החלופה הרצויה, שכן היא אינה מזעזעת את המערכת ומאפשרת לכוחות הקיימים להתלכד לאלתר לשותפות חירום מוגבלת בזמן, לצורך הטיפול במשימות היסוד הדרמטיות העכשוויות שנכפו על עם ישראל.
הציבור הישראלי, משווע לחלופות פוליטיות אותנטיות שתייצגנה מגוון רחב של החברה הישראלית, כאשר כולם שותפים לתפיסה שאנו מצויים במערכה קיומית, שתשפיע על עתידנו ועתיד ילדינו ונכדינו. אין באמת הבדלי מהות ופרקטיקה משמעותיים בין השמאל הציוני לבין הימין הציוני ובכלל השימוש במונחי "שמאל" ו "ימין" אבד עליו הכלח.
אנחנו לאחר עידן כישלונות אוסלו וההתנתקות ומרבית ככל החברה הישראלית מבינה שאין באמת פרטנר כלפיו אנו נדרשים לוויתורים טריטוריאליים, מחד. מאידך, ההבנה בקרב מרבית חלקי החברה, שלא יהיה זה נכון לקדם כרגע בכוחנות, פתרונות טריטוריאליים חד צדדיים, כגון סיפוח או ריבונות. בטח לא בשעה בה מדינת ישראל תלויה לגורלה, בפני כוחות מציר הרשע וזקוקה לתמיכה צבאית ומדינית ממדינות העולם ובראשן ארה"ב.
6+המשימה הראשונה במעלה, היא הבראת החברה הישראלית, עידון השיח והסרת החרמות והסרבנויות למיניהן. אם חפצי חיים אנו ורוצים לחגוג גם את שנת המאה למדינה ומעבר לכך, שומה עלינו להתלכד סביב החזון המשותף, להתגבר על ההבדלים שנדמים להיראות גדולים ממה שהם במציאות ובעיקר להתמודד יחד כ"אגרוף ברזל", אל מול אתגרי הקיום החיוניים והמיידים הניצבים בפנינו.
אף מי שאינם חדי עין או בעלי ראיה פוליטית מפותחת, יבחינו בחוסר היכולת של המסגרות הפוליטיות הקיימות לעמוד באתגר חיוני זה, כמו גם קנאות, שנאות וסלידה אישית מוקצנת שקיימת כלפי הדמויות שמנהלות כיום את המסגרות הפוליטיות הללו. ולכך נדמה כי המסגרות הפוליטיות הקיימות לקויות ונטולות כלים לצור את הסינרגיה החיובית לשותפות המתבקשת, כאן ועכשיו.
לכן, רצוי לחשוב על מסגרת חדשה ודווקא כזו שאינה מורכבת מדמויות "שנשרפו" ציבורית או שדבק בהן רבב לאור אירועים כאלה ואחרים ובפרט כאלה המזוהות עם מה שמוגדר "הכישלון" או "הקונספציה" (וביננו לבין עצמנו, כל ראשי המפלגות הנוכחיים שותפים לכך).
6+דמויות חדשות שכל אחת מהן מביאה ערך מוסף בתחומה ובפרט את הרצון והיכולת להתעלות מעל המסגרות הפוליטיות הנוכחיות הנוקשות שמעצבות שיח של מחלוקת אישית ופלגנות קשה והרסנית של "אנחנו" לעומת "הם". דווקא למסגרת שכזו יש ביקוש ומקום רחב בחברה ובפוליטיקה הישראלית בעת הזו.
העם הזה זקוק לריפוי והחלמה וראוי להנהגה משותפת, שתהווה דוגמה אישית, להתעלות מעל קטנוניות פוליטית קרתנית, למען ההווה המשותף שלנו, שמבוסס כמובן על עברנו המפואר ובעיקר מתוך תקווה שזו הדרך להבטיח לילדינו ולנכדינו, מדינת ישראל חיה פועמת ומתגברת על הקשיים והאתגרים העצומים, בעוז בגבורה ובעוצמה. "כי אם־החרש נחריש בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר … ומי יודע אם־לעת כזאת הגעת למלכות".
