החידושים הבאים נכתבו על ידי הרב נדב מנחם אפרת זצ"ל, שנפטר בחודש אייר האחרון. בצעירותו שירת כטייס מסוקים והשתתף במלחמות ישראל. בהמשך, בנה בית כנסת, הקים ותחזק כוללים רבים והרבה במעשי צדקה וחסד. חייו היו מלאים בעשייה ומשמעות, תוך צניעות וענווה אין קץ. יהי רצון שהדברים האלו יהיו לעילוי נשמתו ולזכות עם ישראל.
אחדות ישראל
חז"ל אמרו שבית המקדש השני נחרב בעוון שנאת חנם (מסכת יומא ט', ע"ב), ואכן כל הלומד את ההיסטוריה של עמנו, מגיע מיד למסקנה שמחלוקות ופרוד לבבות בעת ההיא, גרמו לחורבן העם והארץ, היה עליהם ללמוד ממשה רבינו, שבשעת הקמת המשכן שמסמל את אחדות ישראל , הוא הקהיל את"כל עדת בני ישראל", וכך נתן רמז לדורות הבאים שגורלו של עם ישראל וחוסנו הלאומי בישיבתו בארץ ישראל תלויים במידת האחדות והליכוד שתהיה בקרב כל חלקי העם.
הלב היהודי
עם ישראל נמצא במלחמה עם אויב אכזר ושפל. חיילי צה"ל נלחמים בגבורה במלחמת "חרבות ברזל", על מנת למגר סופית את האויב המרושע ולהשיב את החטופים הביתה.
2+לפני כעשור נלחמנו בעזה במהלך מבצע "צוק איתן". סמ"ר שון כרמלי הי"ד היה חייל בודד בגדוד 13 של חטיבת גולני והיה החייל הראשון שהחטיבה איבדה. שון התגורר עם משפחתו בטקסס שבארצות הברית , אך בגיל שש עשרה עבר להתגורר עם אחותו ברעננה וסיים את לימודיו בתיכון אוסטרובסקי בעיר.
שאיפתו של שון היתה להתגייס לצה"ל ולשרת ביחידה קרבית ואכן בהיותו בן תשע עשרה ולאחר שלמד מספר חודשים בישיבה בירושלים , התגייס שון לצה"ל כחייל בודד. חטיבת גולני לקחה חלק בלחימה במבצע 'צוק איתן' ועל גדוד 13 בו שירת שון הוטלה המשימה להיכנס לרצועת עזה כדי לעצור את ירי הרקטות על ישראל ולחשוף מנהרות טרור. סמל שון נסים כרמלי נפל בקרב ב-כ"ב תמוז תשע"ד (20/7/2014) בעת התקלות עם מחבלים בשכונת סג'עייה.
שון היה כאמור החייל הראשון שהחטיבה איבדה ב'צוק איתן'. הידיעה שחייל בודד בגולני נפל בקרב וקיים חשש גדול שהוריו המגיעים ללויה מארה"ב יפגשו בבית העלמין הצבאי בחיפה בקושי מנין מלווים, עשתה לה כנפיים והמונים שהסיפור נגע לליבם החליטו לחלוק לחייל הבודד כבוד אחרון.
הוריו של שון הגיעו ללויה ישירות מנמל התעופה בן–גוריון והלוויה התקיימה כמעט בחצות הלילה. ההורים השכולים היו המומים לפגוש בבית העלמין בחיפה כארבעים אלף איש. החייל הבודד איחד במסעו האחרון רבבות של יהודים מכל שכבות העם שבאו שהגיעו לבית העלמין בחיפה מכל רחבי הארץ, אבל למעשה כל בית ישראל הזילו דמעה.
נצחיות בית המקדש
מספרים על הקיסר נפוליאון שפעם במהלך סיור שערך בממלכתו, פגש בדרכו קבוצת יהודים יושבים על הארץ ואומרים קינות של תשעה באב בקול בכי תמרורים ובצער גדול.
עצר הקיסר ליד הקבוצה ושאל את אחד מחבריה, על מה ולמה הם בוכים. השיב היהודי לקיסר, שהם מבכים את חורבן הבית. "מתי זה ארע?" הקשה נפוליאון, שכנראה טרם קלט אולי שמדובר בבית המקדש. ענה לו היהודי: "חורבן בית המקדש היה לפני כאלף ושבע מאות שנה". הבכי והצער של היהודים היה כה אוטנטי ומרגש, עד כי נדמה היה לקיסר ש"הבית" נחרב אך אתמול (מתוך הספר "לב אליהו").
2+הדבר עשה עליו רושם כה עז. אומרים שהוא התבטא כך: "אם בני אומה זו בוכים בכל שנה ושנה על חורבן בית המקדש כאילו הדבר ארע אך אמש,זאת הוכחה לכך שאומה זו תתקיים לעד."
הכותל לא חרב לעולם
"קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפת על הגבעות: דומה דודי לצבי או לעופר האילים. הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב',9-8) במדרש רבה על שיר השירים, בפרשה ב'כתובה הנבואה שהכותל המערבי לא יחרב לעולם.
וכלשון המדרש:"הנה זה עומד אחר כתלנו-אחר כותל מערבי של בית המקדש שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם". במשך אלפיים שנות הגלות, עברו על ירושלים מלחמות רבות, והעיר נחרבה ונבנתה כתשע פעמים.
2+למרות שהעיר היתה נתונה בידי אויבים וזרים שרצו להכחיד כל שריד מימי תפארתה, באורח פלא הכותל המערבי נשאר ניצב וקיים, ויהודים בני כל העדות, מגיעים מכל קצוות תבל כדי לשאת את תפילתם לבורא עולם, במקום הקדוש ביותר לעמנו.
תשעה באב במדבר
מחטא המרגלים שהתרחש בתשעה באב, היה להם תאריך זה בכל שנה, יום אבל ומספד עד לשנה האחרונה במדבר, כיון שכל האנשים שמלאו להם ששים שנה והיו עתידים למות באותה השנה, כולם מתו ביום אחד-בתשעה באב.
כל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ומכריז: "הכל יצאו לחפור קברים וישנים בהם!" בשחרית היה מכריז: "יבדלו החיים מן המתים!" וכך עשו במשך ארבעים שנה במדבר. ובתשעה באב בכל שנה ושנה מתו חמישה עשר אלף. אלו שמתו היו מכסים את קבריהם, אבל גם את שאר הקברים היו סותמים בעפר, שמא ירחם ה' על שארית ישראל ויבטל את הגזירה.
שבע"ה נזכה לראות באחדות עם ישראל ובבניין בית המקדש במהרה בימינו.
