מוצאי שבת, חצות, רחבת הכותל המערבי. החלטתי לבוא לכאן לסליחות. לא ידעתי שאני מגיע לאירוע היסטורי. על המרפסת שצופה אל הכותל עמדו ארבעה צעירים, סידורים בידיהם. במבט ראשון היה לי קשה להבדיל ביניהם: לארבעתם חולצת טריקו אופנתית, כיפה לבנה או כובע מצחייה, זיפים ומבט מואר בעיניים. אבל כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. עולם ומלואו שניצל: אלי-ה כהן, עומר שם טוב, איתי רגב ובר קופרשטיין.
מתחתיהם, ברחבת הכותל וגם על המדרגות שיורדות אליה ועל הגגות הסמוכים, עומדים כעשרים אלף איש, שהגיעו לכאן מכל הארץ לסליחות. רובם הגדול בגיל של החטופים, וגם בסגנון שלהם. אני לא רואה פה הרבה "דתיים". בטח לא חרדים.
מול המספר הבלתי נתפס הזה אני מזכיר לעצמי: אלה לא סליחות ראשונות וגם לא סליחות אחרונות, לא סליחות של עשרת ימי תשובה ולא סליחות של ערב ראש השנה. ככה נראות כאן סליחות "רגילות". כעשרים אלף איש שבאו מכל רחבי הארץ, הצטופפו באוטובוס או ברכב הפרטי, עמדו בפקקים בכבישים, ואז בפקקים האנושיים בסמטאות העיר העתיקה הקסומות (והמסריחות). ואחרי שהכול יסתיים, קרוב לשעה שתיים בלילה, הם יעמדו בדוחק הגדול ביציאה. רובם יגיעו הביתה לפנות בוקר.
והכול בשביל מה? זאת לא הופעה של בן צור. אין מוזיקה טובה. אין אוכל. אין אפילו כסאות. עומדים צפופים בתפילה ארוכה מאוד, מתוודים על החטאים שוב ושוב. זה לא כיף. אבל זה כנראה כן כיף.
אם כי אסור להתבלבל: הסליחות העוצמתיות בכותל, על כל עשרות האלפים שמגיעים אליהן בכל לילה – ובמצטבר, בכל חודש הרחמים והסליחות, כמיליון וחצי מתפללים! – הן לא הסיפור הגדול. נכון שהכותל הוא המקום הקדוש ביותר, עם הריכוז הגדול ביותר של מתפללים. אבל הסיפור הוא אין-ספור המניינים המקומיים, בכל רחבי הארץ, בכל רחבי העולם, שמגיעים אליהם מדי לילה המוני צעירים. חלקם גם מקדימים להגיע לשיעור תורה לפני הסליחות. אז אל תיפלו בהנדסת התודעה של הסליחות בכותל…
רגע לפני קבלת עול מלכות שמיים ותקיעת השופר, רב הכותל, הרב שמואל רבינוביץ', לוקח את המיקרופון ואומר משפט קצר: "קהל קדוש, לפני שנה עמדנו כאן והתפללנו כולנו לשובם של החטופים אלינו. וברוך ה' אנחנו זוכים שהם נמצאים איתנו הלילה. זאת הזדמנות של כולנו להודות לבורא עולם על החסד הגדול. הודו לה' כי טוב – כי לעולם חסדו!".
כעשרים אלף איש וארבעה חטופים צועקים איתו בכוונה: "הודו לה' כי טוב – כי לעולם חסדו!".
וכך, בלי תכנון מוקדם, למעשה הפכו הסליחות במוצאי שבת למעמד ההודיה הגדול ביותר על שובם של החטופים. אני אומר "בלי תכנון מוקדם", כי ארבעת החטופים שעמדתי ליידם (וגם החטופה נועה ארגמני, שהייתה בעזרת הנשים) הגיעו די בספונטניות. הם פשוט באו לכותל אחרי שבת שבע הברכות בירושלים של אלי-ה כהן, שהתחתן בשבוע שעבר. אבל לאחד מהארבעה, בר קופרשטיין, הייתה כאן סגירת מעגל מרגשת במיוחד. אני יודע את זה באופן אישי.
לפני כמה חודשים הוזמנתי לראיין את בר קופרשטיין בשבתון של ארגון 'נפש יהודי' במלון בירושלים. שיחה ארוכה מאוד ומרגשת מאוד (תוכלו למצוא אותה ביוטיוב שלי) מול קהל של סטודנטים שעושים צעדים ראשונים בעולם התורה. אגב, השיחה הייתה לא רק מרגשת מאוד אלא גם מצחיקה מאוד. ברוך ה', מחבלי חמאס לא יכלו להומור שלו.
באותו מפגש סיפר בר קופרשטיין לסטודנטים המתקרבים, על הקשר המיוחד שלו לסליחות עוד כשהיה נער בתיכון: "הייתי הולך לסליחות כמעט בכל יום ליד הבית בחולון, ובעשרת ימי תשובה גם הייתי מגיע לכותל לפעמים. כמו כולם. ואז התגייסתי. בצבא כלוחם בחטיבת הנח"ל אין לך הרבה זמן ללכת לבית כנסת למניין. אבל אמרתי שאני לא מוותר. רציתי סליחות במניין. זה משהו שממש בער בי. אז אספתי תרומות מכל החיילים. כל אחד נתן חמישה עשר שקלים, להביא שתייה, להביא כיבוד, כדי שאנשים יבואו לסליחות. ובאמת הצלחנו.
"ואז הגענו למצב שאו-קיי, יש סליחות, יש אנשים, אבל מי יהיה החזן? אמרתי: אני לא מוותר. אני אהיה החזן. וככה היה בכל התקופה של הסליחות. אנחנו יורדים ממשמרת, עולים למשמרת, חוזרים ממעצר… אמרתי: אני לא מפספס סליחות. גם אם אני על שעה שינה בלילה".
כל זה היה בזמן הצבא. רגע לפני שבעה באוקטובר. "בדיעבד זה השתלם לי", סיפר קופרשטיין בחיוך, "כי כשהגעתי לשבי, הסליחות נשארו לי בראש. הגעתי למצב שיכולתי לקחת דף ועט וממש לכתוב מהזיכרון את הסליחות, מילה במילה. וככה היינו עושים סליחות כולם ביחד, שישה אנשים במנהרה, חצי שעה בכל יום. מבחינתי, באותם ימים היה לי בשביל מה לקום בבוקר: אני מתעורר, ואני יודע שבלילה אני עושה סליחות. אנחנו רק מחכים לרגע הזה. אנחנו לא מחכים מתי יביאו לנו אוכל או אם יגידו לנו חדשות או משהו כזה. מחכים לרגע שיגיעו הסליחות".
וואו. יהודי קם בבוקר לעוד יום נורא במנהרה בעזה, אחרי קרוב לשנתיים שהוא שם. הוא לא יודע מתי ישתחרר, הוא לא יודע אם ישתחרר, אבל הוא יודע שבחצות הלילה הוא יוכל לשפוך שיחה, לדרוש סליחה מאדון האדונים. וזה מה שנותן לו כוח להתחיל את היום הזה.
הסתכלתי על בר קופרשטיין באירוע ההוא של 'נפש יהודי'. הסתכלתי בו השבוע במרפסת של הכותל המערבי. התרגשתי לראות בעיניים תפילות מתגשמות. לראות את בר אברהם בן ג'וליה אומר את הסליחות כאדם חופשי עם סידור. אני בטוח שאם רק איפגש לשיחת עומק גם עם מי שעמדו שם לידו והתפללו – אלי-ה כהן, איתי רגב ועומר שם טוב – אקבל גם מהם סיפורי אמונה כאלה, של נצח ישראל.
"ביומיים האחרונים לפני שימי הסליחות נגמרו", סיפר לי בר בראיון, "אמרנו לעצמנו: בואנ'ה, עכשיו זו הפעם האחרונה שאנחנו הולכים לעשות סליחות. מה נעשה אחרי זה? איך נמשיך? היה לנו איזה רצון כזה לעשות קידוש שם שמיים. איזה שהוא לימוד תורה. כל דבר קטן. אתה יודע, הייתי עם קיבוצניקים, עם אנשים שלא באמת יודעים על התורה יותר מדי. לא למדו. וכל הזמן היו מבקשים ממני או מאלקנה בוחבוט שהיה איתי, תן לנו עוד איזה משהו, תלמד אותנו עוד קצת, תן לנו איזה סיפור. משהו שאתה יודע.
"אני למדתי בבית ספר יסודי דתי. אימא שלי דתייה. למדתי קצת על הדת. אלקנה גם בא מבית דתי. אז היה לנו קצת משהו לתת להם, וזה באמת מה שהחזיר אותנו הביתה. אתה יודע, לרגע לשכוח מהכול. אתה לא זוכר שאתה במקום נמוך וקטן וחשוך וצפוף עם הרבה אנשים. אתה פשוט מתנתק מהכול. שוכח מאיפה שאתה נמצא. הלוואי שיכולנו לעשות שיעור תורה שם".
"אני שומע את זה ואומר לעצמי: וואו. אשכרה, הגעתי לשיעור תורה, הרב לא ידע שאני מגיע. הוא לא הכין את זה בשבילי. אבל המשנה מתארת בדיוק את מה שעברתי.
קופרשטיין אמר שרצה שיעור תורה בעזה, והאמת היא שלא הייתי צריך לשאול שאלת המשך, כי הוא מייד נזכר בהתרגשות בחוויה שקרתה לו באותו שבוע: "לפני כמה ימים הייתי בשיעור תורה. לפני זה לא הייתי הולך הרבה לשיעורים. השבוע הלכתי עם אחי לרב שלו בבת ים. והשיעור בדיוק היה על מסכת אבות. הנה, צילמתי את זה בטלפון. אני רוצה להקריא: פרק ו, משנה ד. 'כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל – ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא'.
"אני שומע את זה ואומר לעצמי: וואו. אשכרה, הגעתי לשיעור תורה, הרב לא ידע שאני מגיע. הוא לא הכין את זה בשבילי. אבל המשנה מתארת בדיוק את מה שעברתי. בלי אוכל, בלי מים, עצוב כל הזמן, חיי צער, וכל מה שעניין אותנו זה לימוד תורה. בוא נלמד, בוא נעשה. זה מה שנתן לנו כוח ברגעים הכי קשים. זה מטורף".
ואגב – או לא אגב! – באותה שיחה הוא סיפר לי דבר מדהים שקשור במטה החטופים: החלום הכי גדול של בר, מה שממש החזיק אותו לאורך כל השבי, היה לזכות להשתחרר ולהניח תפילין. זה הוויז'ן שהוא דמיין. זאת תמונת הניצחון.
"ובאמת", הוא סיפר, "הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מבית החולים, היה ללכת לאתר הנובה ולהניח שם תפילין בשש וחצי בבוקר, בדיוק אותה שעה שבה הכול התחיל. גם רציתי לעשות הנחת תפילין המונית בכיכר החטופים, שאותה ראיתי בשידורים מתוך המנהרות. זה שני דברים שממש היו חשובים בשבילי לנפש".
אלא שאת המשאלה השנייה היה קשה לבר קופרשטיין להגשים: "במטה החטופים לא אהבו את הרעיון שלי. לבוא ולהניח תפילין בכיכר, זה לא הסתדר להם עם האידאולוגיה. אתה יודע, הפגנות של שמאל, וזה. הם לא היו הכי בעד… אמרתי להם: מה זה לא בעד? זה כיכר החטופים, לא? אני חטוף! מה זה השטויות האלה? עשיתי סרטון שבו קראתי ברשתות לאנשים לבוא להניח תפילין איתי בכיכר, ואז לא הייתה למטה החטופים ברירה, כי הייתה הרבה היענות".
סיפרת ככה בטבעיות, אמרתי לבר קופרשטיין בסוף השיחה ההיא, איך כתבת את הסליחות מתוך הזיכרון בכתב יד. כולנו גדלנו על סיפורים של ניצולי שואה – ואני לא משווה בין השואה לשבעה באוקטובר – סיפורים מאוד הרואיים על גבורת רוח של יהודים שבתוך הגיהינום ישבו לכתוב את התפילה של יום כיפור בכתב יד מתוך הזיכרון כדי שיהודים אחרים יוכלו להתפלל, ופתאום אני זוכה לשבת פה במציאות ליד צעיר ישראלי שעשה את אותו דבר בדור שלנו. זה מדהים. איפה הדפים האלה? הצלחת לקחת אותם איתך?
"מה פתאום. מייד אחרי יום כיפור השמדנו אותם. קרענו אותם לחתיכות וקברנו את זה, כדי שלא ידעו שאנחנו עושים משהו שקשור לתורה. אתה יודע, זה ענייני דת. מבחינתם זה נגד האסלאם. ברוך ה' שהצלחתי להחביא את זה במשך ארבעים יום שאמרנו את הסליחות. אפילו קצת יותר ימים אמרנו".
קצת יותר?
"כן, עשינו קצת יותר מארבעים יום, כי לא ידענו בדיוק מתי הסליחות, אז עשינו קצת יותר כדי שלא לפספס".
וואו. ומה מתנגן לך עכשיו בראש במיוחד כשאתה נזכר בסליחות האלה שם בשבי?
"הפיוט 'אדון הסליחות'. כי זה שיר קל, שכולם יכלו לזכור את המילים שלו. אתה יודע, שישה אנשים במקום כל כך קטן, צועקים את זה. זה ממש הרעיד את המנהרה".
השבוע במוצאי שבת בכותל, בסליחות ההמוניות שהפכו למסיבת הודיה, בר קופרשטיין זכה לצעוק 'אדון הסליחות' עם עשרים אלף איש. ואולי צריך לומר זאת כך: עשרים אלף איש זכו לצעוק 'אדון הסליחות' עם בר קופרשטיין.
